פתיחת החזית השניה עם חיזבאללה, כמו גם עצם המלחמה הנוכחית עם איראן במלחמת 'שאגת הארי', מוכיחה שוב שמלחמה בלתי גמורה רק מכינה את היסודות למלחמה הבאה.
כך גם היה עם מבצע 'עם כלביא', שבו ישראל לא סיימה את המלאכה נגד איראן - באשמת הנשיא טראמפ, שהחזיר את המטוסים שלנו באמצע תקיפה בסוף המלחמה, וכך גם במלחמה עם לבנון, שהסתיימה מוקדם מדי בהפסקת אש, ובלי שצה"ל יוצר רצועת ביטחון משמעותית בגבול הצפון, דוגמת הקו הצהוב ברצועת עזה. בניגוד לעזה, בלבנון אפילו ברוב השטח יש קו גבול מובהק שאין צורך לסמן בחביות צהובות - נהר הליטני.
המלחמה המשמעותית הראשונה בין ישראל ולבנון מאז מלחמת העצמאות, היתה בדיוק לפני 48 שנים, זו הזכורה בשמה 'מבצע ליטני'.
זה היה מבצע משמעותי, כי לא מעט מהמציאות בצפון לאורך יובל שנים, היתה תולדה של אותו מבצע - גם אם כחוליה ראשונה בשירשור ארוך של אירועים והתרחשויות.
'אבי החוכמה' - זה היה השם הצה"לי הרשמי של המבצע, אם כי במבט לאחור לא בטוח שהשם הזה הצדיק את עצמו. השם 'מבצע ליטני', כשם הנהר הלבנוני אשר עד אליו הגיעו כוחותינו, יותר בנאלי ויותר מדוייק.
זו היתה המלחמה הראשונה של ממשלת ליכוד, אז בראשות מנחם בגין, שעלתה לשלטון רק עשרה חודשים לפני-כן. הרקע היה הפיגוע הקשה בכביש החוף. ביום שבת ב' אדר ב' תשל"ח, 11 במרס 1978, חדרה חולייה של 13 מחבלים בעזרת ספינת אם, ממנה ירדו בסירת גומי לחוף באזור קיבוץ מעגן מיכאל. הם השתלטו על אוטובוס עם נוסעים רבים, שהיה בדרכו מהצפון לתל-אביב. האוטובוס נעצר בצומת הקאונטרי קלאב, לאחר קרב של היחידה המבצעית של משמר הגבול (ימ"מ) בפיקודו של אסף חפץ. בפיגוע נהרגו 37 נוסעים ו-78 נפצעו. שני מחבלים טבעו בדרכם מהספינה, תשעה נהרגו מירי כוחותינו ושניים נתפסו.
'דגלים לבנים' בפעם האחרונה
ממשלת ישראל בראשות בגין, החליטה על פעולת גמול נרחבת, שנועדה לפגוע בתשתיות אירגוני הטרור הפלשתינים בדרום לבנון. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 ק"מ ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון.
חלק גדול מהאזרחים בדרום לבנון ומאנשי אש"ף נסוגו לצפון עוד בטרם החלה הלחימה, ובכך הצילו את חייהם. למעשה, ברוב החזיתות לא הייתה התנגדות ממשית לצה"ל וקרבות שבהם היו לצה"ל אבדות בנפש התרחשו בנקודות בודדות.
ועוד תופעה היתה באותה מלחמה, שכמוה לא הכרנו מאז: הנפת דגלים לבנים, דגלי כניעה, בכפרים הלבנונים. מבצע ליטני, להזכיר, התבצע קצת למעלה מעשור אחרי מלחמת ששת הימים, פחות משנתיים מאז מבצע יונתן. וגם חמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהיתה למעשה הצלחה צבאית ישראלית מסחררת. התהילה של צה"ל, כגורם בלתי מנוצח, היתה בשיאה. מוטה גור מספר בספרו (עמ' 439) כי בדיון בביתו של משה דיין, אז שר החוץ, עם עזר ויצמן, "דיווחתי על תופעת הדגל הלבן בתבנין.
מוכתר הכפר התייצב בפני כוחותינו והציע שניכנס לכפר להגן על התושבים מפני המחבלים. במשותף עם אלוף הפיקוד חובר כתב כניעה בצרפתית, המסביר שהדבר נעשה ברצון התושבים. הצעתי לשר הביטחון לקבל שיטה זו ולאשר התקדמות כוחותינו רק לעבר כפרים נכנעים, וללא שימוש בכוח". התופעה הזו, דגלים לבנים, שוב לא חזרה על עצמה במלחמות ובמבצעים הבאים, ככל שכושר ההרתעה של צה"ל הלך ונשחק.
לצה"ל היו במבצע 18 הרוגים, ו-113 פצועים. ישראל ספגה גינויים בינלאומיים בגלל פגיעה באזרחים בזמן הלחימה, והואשמה גם באחריות ל-200 אלף פליטים, רובם שיעים, שנסו צפונה לכיוון ביירות.
זו היתה המלחמה הבלתי גמורה הראשונה, ולכן לא הביא שקט בלבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני, אבל לא איבד את יכולותיו הצבאיות. הנסיגה מדרום לבנון בתום המבצע, מסירת השטח ליוניפי"ל, ירי קטיושות של הפתח', פשיטות של צה"ל על מעוזי המחבלים בדרום לבנון, הובילו למבצע 'שלום הגליל' בשנת 1982, שהביא להקמת חיזבאללה כגורם צבאי משמעותי בלבנון.
הנסיגה מלבנון בשנת תש"ס, 2000, בניצוחה של ממשלת אהוד ברק, הובילה אותנו למלחמת לבנון השניה בשנת תשס"ו, 2006, שבקרוב נציין 20 שנה להתרחשותה. יש הטוענים שהמלחמה ההיא היתה למעשה 'מלחמת ישראל-איראן הראשונה', מעצם העובדה שחיזבאללה היה למעשה 'פרוקסי' איראני, מצוייד בחימוש איראני, בטילים שקיבל מאיראן ובמימוש דוקטרינה איראנית.
הנסיגה הרביעית מלבנון היתה עם תום מלחמת לבנון השניה, שהובילה אותנו ללחימה עם חיזבאללה עם פרוץ מלחמת שמחת תורה, שהובילה למבצע 'חיצי הצפון'. נסיגת צה"ל בתום המבצע, בכ"ה בחשוון תשפ"ה, 26 בנובמבר 2024, הכשירה את הקרקע לסבב שהחל השבוע.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')