'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה''0 [שמות ל, יב].
אומר רש"י: כשתחפוץ לקבל סכום מניינם, לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מניינם. כך 'לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף' - כי במִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרַע וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי דָּוִד.
סוד כוחו של הכלל
חשיבות עם-ישראל אינה בפרטים אלא בכלל-ישראל, כפי שאומר משה-רבנו: 'לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים' [דברים ז,ז]. וכפי שאומר דוד המלך בשמואל ב [כג], 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. וכדברי ה'כלי יקר', שבזמן שישראל נספרים אחד לאחד, יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויבוקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכויותיו על חובותיו. בסיבה זו יזכירו לו עוון העגל שכבר נמחל כי לא נמחל כי אם לרבים ולא ליחידים, והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו. לכן אומר הכלי יקר נאמר בפסוק ''כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בלשון יחיד, ולא 'כי תישאו את ראשי בני ישראל' בלשון רבים.
ואכן, אימתי שכינה שורה בישראל? בזמן שישראל אגודה אחת, כך הוא במדרש תנחומא על פרשת ניצבים [ג], לכן גם אין הקב"ה מואס בתפילת רבים [ברכות ח.] ותפילת הציבור מתקבלת אף אם אין כל אחד מהמתפללים ראוי מצד עצמו.
אך במה ירום קרנם של ישראל לעומת אומות העולם? אומר המדרש, אמר לו הקב"ה למשה, ישראל ירום קרנם ב'כי תשא', שנאמר במשלי [יד] 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי' . רבי יהושע אומר: 'צדקה תרומם גוי' - אלו ישראל, שנאמר בשמואל ב [ז] 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ', אך אצל אומות העולם, ' וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'. כל צדקה וחסד שעובדי גילולים עושים, אינם עושים אלא כדי שתמשך גדולתם.
הצבת עולם מול עולם: כסף של קודש לעומת כסף של השמדה
נמצאים אנו בין פרשת שקלים אותה קראנו לפני שבועיים, לפרשת שקלים שבראש פרשתנו. מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שהיא מצווה מהתורה על כל איש בישראל לשלם כופר נפש להקדש .אמנם חיוב זה חל רק בזמן שבית המקדש קיים, אך גם כיום נוהגים לתת צדקה, זכר ל'מחצית השקל' קודם חג הפורים. מנהג נוסף הקשור למצווה הוא קריאת פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חודש אדר.
חז"ל במסכת מגילה דרשו שהיו שלושה סוגי תרומות במחצית השקל, לקורבנות, לאדנים ולבדק הבית. ולדעת התלמוד ירושלמי במסכת שקלים [א,א], יש כח ביד חכמים לקבוע את השימוש שיעשה בשקלים. כך או כך, יעד כסף מחצית השקל הוא לקודש, כיסופים לקודש. ובתווך בין קריאת פרשת שקלים, 'פרשת הכסף', קראנו גם במגילה על 'פרשת הכסף'. עם ישראל מציב עולם מול עולם, כסף שמטרתו כיסופים לקודש מול כסף שמטרתו בצע כסף והשמדת עם.
ב'פרשת הכסף' שבמגילה, אומר המן לאחשוורוש: 'אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ'. אומר ריש-לקיש, במסכת מגילה , גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, והיינו דתנן [שקלים ב, א] באחד באדר משמיעין על השקלים.
כידוע, עשרת אלפים ככר כסף לא היו אלא שוחד לקופת המלך, שיסכים לתוכנית ההשמדה של העם היהודי. אך ב'כתב הדת', בצו המלכותי שכתב המן וביקש להחתימו בטבעת המלך, הוצנעו שתי מילים קטנות לסוף הצו, ביקש הוא בצו 'לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג, וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר', ורק לבסוף הוסיף 'ושללם לבוז' - זאת למרות שבכסף הביזה הייתה מטרתו העיקרית של המן! ולא עוד אלא שגם עצם השוחד למלך, יבוא מתוך הביזה, ולא מהכיס של המן הרשע. ככתוב במגילה 'המן שוקל כבוד עושרו'. 'וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עׇשְׁרוֹ' [אסתר ה,יא].
טוהר הכפיים ומתנות לאביונים
לימדנו, מו"ר, ראש ישיבת 'כרם ביבנה', הרב חיים יעקב גולדויכט זצ"ל, ש'פרשת-הכסף' היא פרשה אמונית המדברת לכל אחד ואחת מישראל. מה עושה ומה צריך לעשות יהודי בכסף וממון שזיכהו הבורא? למה לכסוף. האם להשקיע בגשמיות או ברוע כהמן 'לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג, וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים', או לחילופין, להקדים שקלים למטרות נעלות, לכסוף לעשות בו שימוש למטרות שיקדשו את החומר, כמו להקדים שקלים לבית-המקדש.
כנגד 'ושללם לבוז' תיקנו לנו חכמינו במגילה, לתת מתנות לאביונים. צדקה לעניים באופן שבפורים נותנים לכל פושט יד, ואין בודקים אחריו. כלל זה נקבע בשולחן-ערוך, בעקבות הרמב"ם והראשונים, בצורה מוחלטת וכך לשונו: אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו, ובמקום שנהגו ליתן אף לעכו"ם, נותנים. המקור הראשון והעיקרי לכלל חשוב זה, מופיע בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה [פרק א', הלכה ד].
בנתינה זו של מעות פורים בפרט וצדקה ככלל יש משום אותה הצבת עולם מול עולם. עולם מקדשי החומר מול עולם הופכי טהרה לחומר. אך כמובן יש כאן גם מענה פרקטי, שהרי המעות נועדו לסעודת פורים, ואם יחל הנותן בסדרת בדיקות, פורים יחלוף לו... ועוד יש כאן משום מידה כנגד מידה, ומתוך שהנותן לא ידקדק, לא ידקדקו עמו משמים עם בקשותיו.
ואכן, גם משהתהפכו היוצרות ויכלו היהודים במגילה להרוג בשונאיהם ולבוז את שללם, אומרת לנו המגילה שאת 'עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם'. שלא כגויים, די היה ליהודים בעצם הצלתם, מבלי שייכספו לכסף הגויים מתוך תאוות ממון, וזאת, למרות שהדבר הותר להם בצו המלך. ידי ישראל נותרו אפוא נקיות, בלי 'נטילת ידיים'. וכפי שאומר רש"י בלשונו: 'ושללם לבוז' - ...הם, ישראל, לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון.
ממחיית עמלק לשמחת הגאולה
בין שבת שקלים לשבת 'כי תישא' הפותחת בשקלים, זכינו ל'פרשת זכור', והפעם לא רק זכירה ולא רק מחייה בפה, אלא גם מחיית עמלק בן דורנו בפועל. למחות את אלה שהשקיעו הון עתק לאין שיעור, הרבה יותר מ'עשרת אלפים ככר כסף'... במטרה אחת ויחידה 'לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג, וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר'. כשהם חיים בנהנתנות מדהימה בעוד בני עמם רעבים ללחם ומסתפקים במים במשורה.
בשבת האחרונה, זכינו לקרוא את 'פרשת זכור', וגם למחות את עמלק הלכה למעשה, וגם, בתפילת מנחה להשמיע על השקלים, שהרי קראנו את ראשית פרשת 'כי-תשא'. שילוב מנצח של העולם אותו מייצגת האומה הישראלית אל מול אומות העולם.
לפני כשמונים שנה שאל האדמו"ר ממודז'יץ, ה'אמרי שאול', זי"ע, שאלה. רב יהודה בשם רב-שמואל-בר-שילת אומר 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. רב שמואל בר שילת זה, היה מלמד תינוקות של בית-רבן מעולה, וכפי שמלמדים אותנו חז"ל, הוא זה שעליו נאמר, שמבני בניו של המן למדו, או לימדו, תורה בבני-ברק. שואל האדמו"ר: מדוע נאמר 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', והרי עדיין היו כל היהודים בצרה גדולה, היה לו לומר 'לכשיצא אדר מרבים בשמחה'? אלא, מסביר הוא - דבר זה בא ללמדנו, שדווקא בעיצומה של עת צרה, עצם השמחה היא היא התרופה. ולכן, אף עוד בטרם הגיעה הישועה, כבר אז צריך להרבות בשמחה, והשמחה עצמה תקרב את עצם הישועה. בעז"ה משיצא אדר נוכל להרבות בשמחה ולברך על המוגמר, על מחיית עמלק בן דורנו מעל פני האדמה.
לוחמה זו בעמלק, במידותיו, בשאיפותיו האכזריות ובתאוותיו, החלה עוד על ידי יהושע בשליחות משה-רבנו, כשמשה מרים ידיו ומסמל בכך ליהושע וללוחמי ישראל, שבמלחמתם בדרך הטבע בעמלק, עליהם לכוון ליבם אל אביהם שבשמים, וליעדים והכיסופים הנעלים שעל עם-ישראל לשאוף אליהם. אומר הנצי"ב [עמק-דבר], שכאשר משה-רבנו אומר ליהושע, 'בחר לנו אנשים', כוונתו לגיבורים במלחמתה של תורה, כי הם מסוגלים במיוחד לנצח במלחמה טבעית. [דוגמת חילות בית-דויד]. משה מודיע ליהושע שיהא לבו חזק במלחמה טבעית. [הכנה נפלאה לכיבוש הארץ]. רק אם חלילה לא ישעבדו ישראל את לבבם לאביהם שבשמים, ואז לא יהיו ישראל ראויים להתגבר על עמלק במלחמה טבעית, או אז כדי שלא יפלו חס ושלום לשחת, יהיה הכרחי בדיעבד להתגבר על עמלק בדרך נס גלוי כשמשה ומטהו בידו. כי בכל מצב, מובטחים ישראל שלא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
ישראל למדו אפוא על בשרם את 'פרשת הכסף', תחילה בפרשת מחצית-השקל, ולימים במגילה. מתוך 'פרשיות הכסף' בו העמידו ישראל עולם מול עולם, זוכים הם לעלות עוד מדרגה הנלמדת מפרשת פרה, והמטהרת ומזכה אותם לחיי טהרה. אחר קריאת פרשת פרה, כותב השולחן-ערוך [תרפה, ג], מפטירים בהפטרה הנפלאה ביחזקאל [פרק לו], בה מתאר הנביא את שלבי טהרת ישראל בגאולה, ונשמע שהגם שנכתבו הדברים בימים ההם, ראויים הם במיוחד לזמן הזה.
כך אומר יחזקאל בנבואתו: 'לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַר֮ ה' אלוקים: אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם... אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י לָ֠הֶ֠ם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה, בְּשִׂמְחַ֤ת כׇּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז'. [גם כאן מוזכרת שאיפת אויבינו לביזה]. ובהמשך, 'לָכֵ֕ן ... אַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ, וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל... וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה... וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָאֲרָצ֑וֹת, וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם. וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם. וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם, וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר'.
הכותבת הוא עו"ד שלום וסרטייל שמשמש כיו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל