מעטות הן המצוות המסתוריות כמצוות פרה אדומה, תהליך הטהרה למי שנטמא במגע עם המת- אבי אבות הטומאה.
אולם, מתחת למעטה הבלתי־נתפס מסתתר אחד מרעיונותיה החיוניים והמשמעותיים של התורה: גם לאחר מגע עם מוות יש אפשרות לטהרה, גם לאחר טומאה ניתן לשוב לשלמות. בשעה שהעם היהודי שב לריבונות בארצו, אך מתמודד עם מלחמה ועם שאלות קיומיות עמוקות הנלוות אליה, באה הפטרת שבת זו ומעמידה שאלות אלו בקנה מידה לאומי.
בנבואת יחזקאל (פרק ל"ו) מתחיל החשבון הלאומי בהאשמה חריפה: "…בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם" (פסוק י"ז). חטאם לא היה מופשט בלבד, אלא התבטא באופן החיים, ביחסים שבין אדם לחברו, בהתנהלות המוסרית בארץ שניתנה להם. התוצאה המרה היתה גלות.
אולם, הגלות עצמה יצרה סיבוך נוסף. בהיות ישראל מושפלים ומפוזרים בין העמים, נדמה היה כי גם שמו של הקב"ה מתחלל. האם עם שבור ומפורק זה הוא עמו של א-ל אחד? הפסוק שיחזקאל מזהה כנקודת הציר הוא מדהים בעוצמתו: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם…" (שם:כ"א). והפסוק הבא מדגיש: "…לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־לְשֵׁם קׇדְשִׁי…" (שם:כ"ב). השיבה לארץ אינה נובעת מזכויות שכבר נצברו, ולא בגלל זכויות של העם שטרם שב בתשובה שלמה, אלא מן הצורך להפסיק את חילול השם שהגלות המתמשכת מחוללת.
בעיני יחזקאל, תהליך הטהרה נטוע בתוך חייה הלאומיים של ישראל, במטרה להשיב את העם לשלמותו כציבור וכאומה. בעוד בפרשת פרה עוסקת התורה בטהרת היחיד כדי שיוכל לשוב ולהצטרף אל הציבור, בהפטרה מדובר בטהרה לאומית, בשיקום העם כולו כדי שיוכל למלא את שליחותו ההיסטורית.
הגאולה הציבורית מתחילה למען שמו. ומתבטאת גם במציאות מוחשית: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם" (שם: ל). אולם אין בכך די. השפע הוא אות להתחלה, לא לסיום, ועלינו להיות ראויים לגאולה זו.
קריאת ההפטרה בימינו מעוררת בי שאלה אישית ודורית. לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות והשפלה, שב העם היהודי לארצו. הארץ הגיבה: ערים קמו, הכלכלה פרחה והנבואה מתגשמת לנגד עינינו: "…בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֺנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד..." (שם: ל"ג-ל"ד). הארץ אכן נבנית ופורחת לעינינו. אף בתוך הקשיים והאובדן האנושי שבמלחמה המתמשכת, מגלה המדינה חוסן יוצא דופן עם מסירות ומחויבות של עמנו, וגם בפן הכלכלי השקל הגיע לשיא היסטורי בעוצמתו מול הדולר.
ואף על פי כן- האם למדנו את לקח הגלות? האם מתחת לפני התחייה אנו ממשיכים, חלילה, לטמא את הארץ?
כתב האישום של יחזקאל אינו מכוון בראש ובראשונה לעבודה זרה, אלא ליחס שבין אדם לחברו, לריקבון המוסרי בלבה של חברה שהופקדה על שליחות קדושה. חברה תורנית אינה יכולה להתקיים על דקדוקי מצוות בלבד, היא זקוקה לאומץ מוסרי, לאחריות קהילתית ולכבוד הדדי.
על כן אני מוצא את עצמי שואל: אם הגלות נבעה לא רק מאויבים חיצוניים אלא גם מכשל מוסרי פנימי? האם תיקנו את ההרגלים שהביאו לטומאת הארץ? האם אנו נזהרים מפני זלזול, שחיתות ואטימות כפי שאנו שומרים על גבולותינו? האם אנו מדברים איש אל רעהו בכבוד, גם בעת מחלוקת? והאם אנו נושאים יחד באחריות האזרחית, המוסרית והרוחנית באופן המחזק את החברה ולא מפלג אותה?
בשבת האחרונה ראינו עשרות אלפי חיילי מילואים מחליפים בגדי שבת במדי הקודש של צה"ל. אבות לילדים קטנים שמעו את הקריאה לזכור את עמלק, וקמו שוב להגן על עמם. ילדים הביטו בגאווה בהוריהם, המגשימים בגופם את השותפות לקב"ה בעיצוב ההיסטוריה היהודית. ברגעים אלו ראינו את חזון יחזקאל קורם עור וגידים.
ועדיין, הדרך לא תמה. ולפני שנצביע החוצה, עלינו לשאול גם את עצמנו: האם אנו, בני הציונות הדתית, עשינו די? האם פעלנו באמת לבנות גשרים עם אחינו ואחיותינו שמעבר למחלוקות, מתוך כבוד תורני אמיתי? או שמא אף אנו נושאים חלק באחריות כאשר הפירוד והזלזול מחלחלים לתוכנו?
ההפטרה נחתמת בדברי נחמה עמוקים. הקב"ה מבטיח שלא ישוב להגלות את ישראל (שם:ל). הבטחה זו אינה תלויה בזכויותינו אלא מעוגנת, כפי שתמיד הייתה, בשמו. אך עוגן זה עצמו הוא קריאה. אם אנו כאן למען שמו, הרי שהאופן שבו אנו חיים זה עם זה בארץ הזאת אינו רק שאלה חברתית או פוליטית, אלא עניין של קידוש השם. הגאולה מובטחת, אך טרם הושלמה. קמנו לאתגר בדרכים רבות ומעוררות השראה. כעת נדרש מאתנו אומץ ובהירות מוסרית להשלים את המלאכה.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'