כשעלי חאמינאי נתן אור ירוק לפלישת חמאס ב-7 באוקטובר, הוא חשב שהוא מקדם את תוכנית העל שלו. במקום זאת, הוא לחץ על כפתור ההשמדה העצמית. האירועים שהניע חזרו אליו כבומרנג, וגבו את המחיר ממשטרו המעוות ומהאג'נדה האזורית שלו.
בדומה לאביו הרוחני, המן האגגי, הארס והשנאה של חאמינאי הם אלו שהכריעו אותו לבסוף. ציוויליזציות חפצות חיים משגשגות על סדר, בנייה ורצון טוב. דבקותו של המשטר באיראן בכאוס, במוות ובשנאה טהורה העמידה אותו במסלול התנגשות חזיתי מול כוחות החיים. המן הכין עץ גבוה שעליו תכנן לתלות את מרדכי, אך בסופו של דבר נתלה עליו בעצמו. לחאמינאי הייתה משאלת מוות כלפי ישראל וארצות הברית, אך משאלה זו הביאה לחורבנו שלו.
כמשפטן שחוקר את משנתו של הרמב"ם, אני מוצא בניתוח הזה הרבה מעבר לגיאופוליטיקה. בספרי "מורה הנבוכים", מציין הרמב"ם אבחנה פסיכולוגית מדהימה: רוב הדברים הרעים שקורים לנו הם למעשה תוצאה של מעשינו שלנו, או של חולי נפשי שלנו, ולכן ניתן היה להימנע מהם. הרמב"ם מלמד שהרוע הזה נובע מחיסרון אחד מרכזי: חוסר בחוכמה וביישוב הדעת. שנאה אובססיבית מעוורת את האדם וגורמת לו לקבל החלטות הרסניות שפוגעות קודם כל בו עצמו.
טעות נפוצה במערב היא לבלבל בין היעדר שנאה לבין חולשה או פציפיזם. כשהרמב"ם אוסר עלינו לנטור טינה, הוא דורש מאיתנו לשמור על צלילות דעתנו. חאמינאי הקדיש את כל משאבי האומה האיראנית - את המוחות, הכסף והתשתיות, כדי להחריב את עמנו. האובססיה הזו עיוורה את עיניו ומנעה ממנו לראות את הקריסה הכלכלית והחברתית מבית. זוהי ההוכחה ההיסטורית הניצחת לכך ששנאה אינה תוכנית עבודה, היא מחלה אוטואימונית שמחסלת את הגוף שמייצר אותה.
הלקח הזה רלוונטי לכל אחד מאיתנו ביומיום. מדוע הרמב"ם, איש הלכה ורציונליסט, כל כך מתעקש על סילוק הכעס והנקמה מחיינו האישיים? משום שהוא מבין שהשנאה שורפת קודם כל את הכלי שמחזיק אותה. אדם המנוהל על ידי טינה, שחי במצב פסיבי-תגובתי שבו הוא רק מנסה "להחזיר" למי שפגע בו, אם זה בעסקים, במשפחה או בפוליטיקה, בונה לעצמו עץ תלייה מנטלי.
איך נחלצים מהמלכודת הזו? הרמב"ם מציע מרשם מעשי. מאות שנים לפני שהפסיכולוגיה המודרנית גילתה את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), הוא הציג את העיקרון ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". במקום לשקוע בטינה או להמתין שהכעס יתנדף מעצמו, הרמב"ם מנחה אותנו לפעול אקטיבית ובניגוד לרגש הטבעי: לעשות מעשה של חסד או פיוס, גם אם בתחילה הוא מרגיש מאולץ. המעשה החיצוני ישנה בסופו של דבר את הכימיה הפנימית של הנפש. בעוד שאויבינו בוחרים שוב ושוב בפעולות של הרס שמקבעות את תודעתם החולנית, אנחנו נקראים לבחור בפעולות של בנייה.
נפילת אויבינו מזכירה לנו שדרך ההרס קורסת לבסוף לתוך עצמה. הרמב"ם מציע לנו את האלטרנטיבה היהודית והשפויה: להעשיר את חיינו באמצעות הפניית גב לשליליות, והתמקדות בבנייה ובקידום המטרות היקרות לנו. זהו המפתח לחיים של משמעות ושגשוג - ברמה הלאומית, וברמה האישית.
הכותב הוא עורך דין בינלאומי מניו-יורק, בוגר אוניברסיטת קולומביה, ומחבר הספר "חוקי חיים: מדריך לחיים נפלאים על פי הרמב"ם" (הוצאת גפן)