האזעקה נשמעת והלב שוב פועם בחוזקה. אנחנו אוספים במהירות את הילדים, רצים לממ"ד, סוגרים את הדלת. יש מי שמנסה לשדר עסקים כרגיל, יש מי שנושא תפילה, ויש ילד קטן שמכסה את האוזניים ושואל: “אמא, זה יכול ליפול גם עלינו?"
המציאות הזו מטלטלת גם אותנו, המבוגרים. אנחנו רואים את ההרס, שומעים על פגיעות ישירות, על הרוגים ופצועים. לצד הפחד יש גם שחיקה. שוב ושוב התרעות, שוב ריצה למרחב המוגן, שוב חוסר ודאות. אבל אם לנו זה קשה, הילדים חווים זאת בעצימות הרבה יותר גבוהה.
נכון, לצערנו ילדים בישראל כבר “רגילים" למצבים כאלה, אבל עצם ההרגל הוא עצוב בפני עצמו. העובדה שמשהו חוזר על עצמו אינה הופכת אותו לפחות מפחיד. פחד מצטבר בגוף ולעיתים מתפרץ בדמעות, בכעס, בהיצמדות או בשתיקה.
אז אלו כלים אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו בתוך הימים האלה?
- בחירה
כאשר המציאות מרגישה חסרת שליטה, בחירה קטנה מחזירה כוח.
אפשר לתת לילדים בחירות פשוטות:
- האם להיכנס לממ"ד כבר בהתרעה או לחכות לאזעקה?
- איזה חפץ יישאר שם דרך קבע?
- מה לקחת עכשיו למרחב המוגן- ספר, בובה, משחק קטן?
בחירות קטנות יוצרות תחושת מסוגלות גדולה.
- תחושת שליטה
גם בתוך כאוס אפשר לייצר עוגנים.
שאלו את הילדים:
- מה יכול לעזור לך להרגיש חזק יותר עכשיו?
- אולי ספר על גיבורי־על?
- אולי טבלת מדבקות על כל כניסה אמיצה לממ"ד?
והכי חשוב - לשקף להם את הכוחות שלהם. לומר בקול: “ראיתי כמה היית אמיץ עכשיו".
- תחושת ביטחון
ילדים צריכים לשמוע שאנחנו עושים הכול כדי להגן עליהם- שהממ"ד מוכן, שיש מים, חטיף קטן, משחק, שיש תוכנית ברורה ואנחנו יודעים מה לעשות.
ובתוך השיח על ביטחון פיזי, חשוב לדבר גם, בעדינות ובפשטות, על בטיחות אישית במקלטים ובמרחבים מוגנים, במיוחד כשהם עמוסים באנשים. צפיפות במקום מסוים, בעיקר במצבי לחץ, עלולה ליצור מצבים לא נעימים ותחושת חוסר נוחות, ודווקא אז חשוב שלילדים יהיו כלים ברורים:
אם מישהו עומד קרוב מדי, מותר להתרחק.
אם מישהו נוגע בצורה שלא נעימה, מותר להגיד “לא".
אם מבוגר או נער מדבר אליהם באופן שמבלבל או מלחיץ, באים מיד לספר להורה.
אפשר גם לתאם מראש "נקודת עוגן" במקלט כמו מקום שבו מתיישבים יחד, יד ביד, כדי שהילד ידע שהוא לא לבד בתוך ההמון.
שיחה כזו אינה מפחידה ילדים, אלא להיפך. היא מעניקה להם תחושת שליטה ומבהירה שיש להם זכות לשמור על עצמם, ושאנחנו המבוגרים שם כדי להגן ולהקשיב.
כלי להרגעה מיידית: “הפרפר"
מבקשים מהילד להושיט ידיים קדימה, להצליב אותן בצורת X , להפוך את הידיים ולהניח כל יד על הכתף הנגדית. כעת מלטפים בעדינות מהכתף אל המרפק. מהכתף למרפק. מהכתף למרפק. לאט ובקצב קבוע.
התנועה הדו־צדדית הזו מסייעת למוח להרגיע את מערכת העצבים ולהחזיר תחושת יציבות.
לבסוף, חשוב לזכור: ילדים לא צריכים הורים אמיצים בלי פחד. הם צריכים הורים שנשארים יציבים. חוסן לא נבנה כשהכול רגוע. הוא נבנה כשיש מבוגר שמחזיק את הסערה, שמדבר אמת בלי להפחיד, שמעניק בחירה בתוך חוסר שליטה, ושאומר בשקט ובביטחון: אנחנו יחד, אני שומר עליך. אנחנו נעבור את זה. יחד, נוכל לעזור להם לבנות חוסן גם בתוך מציאות מורכבת. אני מתפללת שנעבור את התקופה הקשה הזו בשלום, עם אמונה שנוכל לעזור לילדינו להרגיש בשליטה וחוסן.
הכותבת היא דבי גרוס, פסיכולוגית, חברת פורום תקנה.