החלטת חברי קיבוץ כפר עזה על העתקה חלקית של בתי שכונת "דור צעיר", השכונה בה היה הטבח הקשה ביותר בקיבוץ בשמחת תורה,
והקמת מרכז הנצחה מחוץ לשטח הקיבוץ, קורעת את חברי הקיבוץ. חלק ממשפחות הנרצחים, בהן משפחתו של יותם חיים ומשפחתה של סיוון אלקבץ, התנגדו לפירוק או שינוי השכונה וביקשו להשאירה כפי שהיא, כחלק מהנצחת הטבח.
התושבים התבקשו לבחור בין שלוש חלופות: שימור חלקי של השכונה לצד הקמת מרכז הנצחה, שימור מלא של השכונה במקומה, או העתקה חלקית של בתי העדות לשטח ייעודי סמוך לקיבוץ והקמת מרכז הנצחה ומורשת מחוץ לאזור המגורים. לבסוף בחרו 205 חברים - כ-70% מהמצביעים - באפשרות השלישית.
לכאורה, זכותם המלאה של חברי הקיבוץ, כמו בכל קיבוץ, לקבל באופן בלעדי את ההחלטה על אופי עתיד קיבוצם. גם כמי ששילמו את המחיר האנושי הכבד בטבח. אבל מצד שני, מדובר באירוע שאינו אירוע פרטי של הקיבוץ. טבח שמחת תורה, אירוע הדמים הכבד ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל הוא אירוע לאומי ולא פרטי של הקהילות או האנשים שנפגעו. ולכן גם למדינה, ולכל אזרחי המדינה, יש לגיטימציה מלאה להתערב בנושא. יש לכן הרבה מן הצדק בפניית משפחות הנרצחים, כמו ענת אלקבץ שבתה סיוון נרצחה בשמחת תורה, לשר המורשת עמיחי אליהו, כדי שיפעיל את סמכותו וימנע את העתקת שרידי הבתים של שכונת דור צעיר בכפר עזה לאתר הנצחה מחוץ לקיבוץ. צודקת ענת אלקבץ באמירתה: "באו לרצוח אותנו כי אנחנו יהודים, לא כי אנחנו גרים בעוטף עזה". הצעתה של ענת היא להשאיר את השכונה כמו שהיא שם. "השר עמיחי אליהו יכול להפעיל את סמכותו ולהלאים את הקרקע, והקיבוץ יכול לקבל שטח חלופי, נקי מדם הנרצחים".
בנושא הזה אני ממליץ לתושבי כפר עזה, ולקיבוצים הנוספים שחרבו בטבח שמחת תורה, ללמוד מכפר עציון.
אחרי מלחמת ששת הימים, כשבני כפר עציון חזרו להקים את קיבוצם באישור הממשלה, הם מצאו את המקום חרב לגמרי. מכל בתי הקיבוץ נשאר רק אחד שלם. נוה עובדיה, בית התרבות של הקיבוץ שאירח סופרים רבים, נהרס כולו.
גם כפר עציון היה רוויי בדם החברים שהלגיון ביצע בהם טבח. אמנם לא באותו סדר גודל של קיבוצי העוטף, רחוק מכך, אבל כמחצית מחברי הקיבוץ נפלו בקרב הגבורה או נרצחו.
ההתלבטות של בני כפר עציון, חלקם יתומי אותו טבח, היתה דומה: האם לבנות את הקיבוץ המתחדש בדיוק במקום בו היה הקיבוץ מלפני תש"ח, או במקום סמוך ולהשאיר את הקיבוץ הישן כאתר הנצחה?
החלטתם היתה לבנות את כפר עציון בשלוחה צפונית יותר - במקום בו הוא קיים כבר כמעט 60 שנה. ראש הגבעה, בו עמד הקיבוץ הישן, הוא אתר ההנצחה של גוש עציון. בבית הבודד שנשאר ישנה תערוכה המציגה את חיי היום יום אז, בניין נוה עובדיה שוקם ובבנין המנזר הגרמני, שהיה הבסיס לקיבוץ מלפני תש"ח, ישנו חיזיון אור קולי. חברי כפר עציון שילבו את הזיכרון והחיים באופן מושלם.
אם נחזור לכפר עזה - כיוון ששכונת 'דור צעיר' אינה במרכז הקיבוץ אלא צדדית, ההצעה היותר הגיונית היא להשאיר את השכונה החרבה כמו שהיא, זכר לחורבן ולטבח, בסיסמת 'לא נשכח ולא נסלח'. כתשובה מראש לכל 'מכחישי הטבח' עוכרי ישראל שבוודאי יקומו בעתיד (זה כבר מתחיל במחוזות שונים). ובמקומה לבנות שכונת דור צעיר חדשה בתחומי הקיבוץ או בסמוך לו. כך יימשכו החיים - בצד שימור הזיכרון, שלא יפריע לחיי היום-יום. בדיוק כמו בכפר עציון.