פחות משבוע עבר מאז יריית הפתיחה של שבת בבוקר - ונדמה כאילו נצח כבר חלף.
פרשני הדמיקולו באולפנים כבר מאוכזבים שהמשטר האיראני עודנו מחזיק מעמד, הם מזמרים זמירות ישנות על 'אסטרטגיית יציאה', מתלוננים על חתולים אבודים ועל העדר שעות שינה, ומנסים לנמק למה בכל זאת לא מדובר עדיין ב'ניצחון המוחלט'.
בדיעבד, אולי אסד קצת אשם... הנפילה המהירה שלו, שלא לומר התרסקות, נטעה בנו ציפיות מעל ומעבר, ממש כמו שהחיסול של הצורר חמינאי כבר בשעה הראשונה העלה את סף הריגוש ושוב שום דבר כבר לא נתפס כהישג יוצא דופן. הורידו שר הגנה אחרי 24 שעות של כהונה? ניחא. השיגו שליטה אווירית וימית מלאה? היה צפוי. הצליחו לגרום לאיראן להכניס עוד 12 מדינות, חלקן אוהדות, למעגל הלחימה? בקטנה.
אבל מי שחושב שאיראן, מעצמה היסטורית מבוססת עם למעלה מ-90 מיליון נפש, ששטחה הוא ה-19 בגודלו בעולם, כמעט פי 9 מזה של סוריה (השוכנת במקום ה-90 בעולם) על 26 מיליון תושביה, תיפול באותו קצב של השכנה ממערב, פשוט לא מבין את האירוע.
מי שמצפה ששלטון דתי מובנה ומושרש היטב, עם משמרות מהפכה אישיות ובסיג' נאמנים הכוללים מאות אלפי בני אדם שנלחמים על חייהם, ועם אפס אופוזיציה חמושה עד תחילת השבוע הנוכחי ועד בכלל, יקרוס באותה מהירות בה התרסק ממשל מותש אחרי יותר מעשור של מלחמת אזרחים רצחנית, במסגרתה עשרות ארגוני טרור קטנים וגדולים הסתובבו ברחבי המדינה ועשו בה כבשלהם, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.
נכון, העובדה שארצות הברית וישראל - או כמו שהממשל האמריקאי קורא לזה: שני חילות האוויר הטובים בעולם - משתפים פעולה ועושים את המקסימום כדי לפרק את האייתוללות ולהחליש את כוחן, אמורה לתת את אותותיה, אבל מדובר בתהליך, איטי, מעצבן, זוחל, עם עליות ומורדות, עם שפנים שיוצאים מהכובע וכאלו שנכנסים אליו בחזרה, עם כורדים ואזרים ובלוצ'ים וערבים, עם סונים מול שיעים, רפורמיסטים מול פונדמנטליסטים, והרבה הרבה דם ויזע.
בכלל, בתורת המלחמה, מסון טסו ועד קלאוזביץ', אין מושג כזה 'אסטרטגיית יציאה'. כן, המשפט המפורסם של האחרון קובע שהמלחמה היא המשכה של המדיניות בכלים אחרים, אבל הוא לא קובע שמלחמה חייבת להתחיל עם אסטרטגיית יציאה מובהקת. אסטרטגיית היציאה תהיה בהשגתן של המטרות המדיניות, או כשנתייאש מלהשיג אותן. ומי טמבל ויתייאש אחרי שבוע מוצלח כל כך?
העובדה שהמטרה הראשונה של הסרת היכולת האיראנית לפגיעה בעורף, כבר נמצאת כפסע מהשלמתה, עשויה להיות המפתח העיקרי. מרגע שתושבי ישראל לא ייאלצו להיחפז למקלטים אחת לשעתיים, ובעזרת השם גם לא יהיו יותר אבדות בנפש, הם יסכינו להמתין בנחת, שבוע, שבועיים, וגם חודש או חודשיים, ובלבד שמבצע 'שאגת הארי' יסתיים בהפלת המשטר הנוכחי, ולא חלילה בקול ענות חלושה.
אם אנחנו רוצים, בשבילנו ובשביל הדורות הבאים אחרנו, להשלים את המשימה ולנקות את קן הנחשים עד תומו, אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות ולעשות את המרב שיאפשר שקט ציבורי להנהגה המדינית והביטחונית של מדינת ישראל.
ככל שנהיה יותר ממושמעים, ככל שנצליח להתמגן בזמן ובמינון הנדרש, ככל ונספוג וננשוך שפתיים למרות הכעס וביטולי הטיסות ושיבוש מערכת החינוך והמתווה הלא ברור של חזרה לעבודה - כך גדל הסיכוי שבסופו של דבר, יירשם ניצחון היסטורי ומהדהד, מהסוג שמספרים עליו לנכדים.
תכבו את המסכים, תתנתקו מהפרשנים, תשתיקו את האולפנים. תשמרו על עצמכם, ובעזרת השם, נוכל לחגוג בשנה הבאה גם את פורים טהראן.