המלחמה באיראן, שאנו מייחלים שתסתיים בע"ה בהסרת האיום הקיומי מעל מדינת ישראל, תהיה מן האירועים ההיסטוריים הדרמטיים ביותר שידע העם היהודי בדורות האחרונים.
מדובר בשינוי עמוק במישור הביטחוני והגיאו־אסטרטגי של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון כולו. במשך שנים רבות ריחף מעל מדינת ישראל איום קיומי ממשי, והמאבק בו דרש השקעת משאבים עצומים, דריכות מתמדת והיערכות צבאית ומדינית חסרת תקדים. הסרת איום כזה משנה את מציאות החיים של עם שלם.
אולם לא ייתכן ששינוי כה גדול יישאר רק במישור הטכני או הביטחוני. כאשר מתרחשים אירועים דרמטיים בהיקף כזה, ובמיוחד כאשר במהלך הדרך מתגלים ניסים מופלאים כל כך, אי אפשר להתעלם מן הממד הרוחני שלו. רבים חשים בעת הזאת רוממות רוח והתעלות הנפש. תחושת ההשגחה האלוקית, תחושת המשמעות ההיסטורית, ותחושת הזכות לחיות בדור כזה - כל אלו מעוררים בלבבות ציפייה לשינוי רוחני עמוק יותר. השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שלאחר הסרת האיום הקיומי. כיצד אמור רגע היסטורי כזה להשפיע על עולמנו הרוחני ועל דמותה של החברה בישראל, שבחזרה לשגרה ללא איומים לא נחמיץ את גודל השעה.
בנקודה זו ראוי לשוב אל דברים שכתב הרב קוק זצ"ל בראשית תקופת התחייה הלאומית. הרב זצ"ל ראה בהתחדשות הלאומית של עם ישראל תהליך שאיננו רק פוליטי או מדיני אלא בראש ובראשונה תהליך של תחיה רוחנית עמוקה. וכך כתב: "אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפילה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית.
אם התחיה לא תחדור בלבבות שהם נתונים למשא נפש רוחני כולו, לתקוות קדושות שמימיות, אשר מתוך מרחקם מהעולם ויושביו אינם מתמזגים עם החיים הרגילים, עדיין אינה תחיה שלמה" (מאמרי הראיה, ח"ב, עמ' 414). דברים אלו נכתבו כאשר התחייה הלאומית הייתה בראשיתה. אולם משמעותם רלוונטית גם למציאות של ימינו. כל הישג לאומי גדול של עם ישראל מעיד על מהלך פנימי עמוק יותר בעולם הרוחני ועל כן הוא מחייב התעוררות רוחנית מקבילה. אם השינוי הלאומי אינו מלווה בשינויים רוחניים: העמקה בתורה, בהארה בתפילה, ובהתחדשות מוסרית ואמונית - הרי שהתחייה עדיין איננה שלמה.
לשם הבנת הרגע ההיסטורי הזה ניתן להביט אל אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל - תקופת פורים לאחר הנס הפלאי של ההצלה, ולאחר הניצחון על אויבי ישראל, החל למעשה עידן חדש בתולדות האומה, נקודת מפנה היסטורית ורוחנית.
חז"ל עמדו על כך שבתקופה זו התרחש אחד השינויים הגדולים ביותר בחיי הרוח של עם ישראל. על הפסוק "קיימו וקבלו היהודים" אמרו חז"ל: "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח ב). כלומר, מה שניתן בסיני מתוך כפייה מסוימת - התקבל בימי מרדכי ואסתר מתוך בחירה ורצון פנימי. ההתעלות הרוחנית שנוצרה בעקבות הנס הגדול הביאה את העם לבחור ולקבל מחדש את התורה, הפעם מתוך בחירה ומודעות.
תקופה זו סימנה גם תהליכים היסטוריים רחבים יותר. לאחר האירועים הללו הושלם בניין בית המקדש השני וחודשה העבודה בו (עזרא פרק ה-ו). במקביל הוקמה "הכנסת הגדולה" (עזרא פרק ז) אחד הגופים הרוחניים וההנהגתיים המרכזיים ביותר בתולדות ישראל. אנשי כנסת הגדולה זכו להיות ראשוני השבים לארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון והגלות בת שבעים השנה בבבל.
הם היו עיני העדה בשנים שבהן הוקם בית המקדש השני ועוצבה מחדש דמותה של האומה. בתקופה זו הסתיימה הנבואה והחלה תקופה חדשה של התורה שבעל פה. הדגש עבר במידה רבה להתבוננות שכלית, ללימוד, לפרשנות, לניסוח התפילות בצורה קבועה, ולבניין מערכת רוחנית שמסוגלת ללוות את העם גם בתקופות מורכבות של היסטוריה.
דמותו של מרדכי עומדת במרכז התהליך הזה. מרדכי איננו רק מנהיג פוליטי גיבור בעל חזון ואמונה שהציל את עמו, אלא גם מנהיג רוחני לאומי. במובן זה יש דמיון מסוים בין תפקידו לבין תפקידו של משה רבנו בראשית דרכו של עם ישראל ובניינו כאומה: "'איש'- מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו וכו'. מה משה לימד תורה לישראל, וכו'. אף מרדכי כן" (אסתר רבה ו ב). כשם שמשה רבנו הוביל את העם אל עידן חדש לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, כך מרדכי היה מן הדמויות שהובילו את העם לאחר ההצלה הגדולה אל תקופה חדשה של בניין רוחני ולאומי.
מרדכי אף נמנה עם אנשי כנסת הגדולה (הק' הרמב"ם ל'יד החזקה'). בדור זה פעלו יחד גדולי הנביאים האחרונים - חגי, זכריה ומלאכי - לצד מנהיגי השיבה לארץ: עזרא הסופר נחמיה, זרובבל, ומרדכי. "אנשי כנסת הגדולה" הניחו את היסודות לעולם התורה כפי שאנו מכירים אותו עד היום.
בליבם של מנהיגים אלו פעמה התקווה הגדולה לחידוש הממלכתיות היהודית בארץ ישראל. אולם יחד עם התקווה המדינית עמדה גם תחושת שליחות עמוקה. הם ראו את עצמם כמי שההשגחה העליונה הטילה עליהם את התפקיד לחדש את פני האומה על פי התורה. לא די היה בבניית מוסדות שלטון או בבניין פיזי של המקדש והעיר. היה צורך בבניין רוחני עמוק - בהעמדת מערכת של תקנות, של בנין התורה, ניסוח תפילה משותפת וקבועה, הנהגה וחינוך שתעצב את דמותו של העם לדורות.
גם אנחנו עומדים בפני רגע דומה. כאשר יוסר האיום הקיומי מעל מדינת ישראל, נעמוד בפני האתגר הגדול: מה עושים עם הרגע ההיסטורי הזה. האם הוא יישאר רק הישג ביטחוני מרשים, או שהוא יהפוך לנקודת מפנה רוחנית. האתגר איננו רק לנצח במלחמה אלא לבנות את היום שאחריה. כדי שהאירועים הגדולים שאנו חווים היום יהיו לא רק פרק נוסף בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, אלא תחילתו של עידן חדש של גדלות רוח, תורה ואמונה בחיי האומה.
לשם כך נדרשת מנהיגות רוחנית לאומית. לא רק מנהיגות פוליטית או צבאית, אלא הנהגה שמסוגלת לתרגם את המשמעות של הרגע ההיסטורי המיוחד לתהליך של התעלות רוחנית ועליית קומה רוחנית יחודית. הנהגה שתדע להוביל את הציבור למקום הזה, שתדע לעורר את הלבבות להעמקה מיוחדת בתורה בראי הזמן, להארה וחיזוק התפילה, להתחדשות מוסרית ולאומית, ולתחושת שליחות גדולה יותר של בנין עם ישראל בארצו.
פרשת כי תשא - פותחת ב"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'". "והנה כל לב משכיל ראוי לעורר לבבו לדעת ולהבין ענין וכוונת זקיפת ראשן של ישראל מהו. וגם מה זה ע"י קריאת פ' שקלים דוקא?" (אוהב ישראל שקלים א').
עפ"י בעל ה'אוהב ישראל' זהו תפקידו של משה כמנהיג עם ישראל בצאתם ממצרים לנשא ולרומם את עם ישראל מבחינה רוחנית, בשעה שהם שרויים בקטנות רוחנית: "היינו שהבורא ברוך הוא וברוך שמו, צוה למשה רבנו ע"ה: "כי תשא וגו'" כשיצטרך להגדיל את קומתן של ישראל ולהנשאם בנשיאות ראש לאשר הם בעת וזמן ההוא בבחינת קטנות ח"ו וכו'" (שם, ושם מבאר כיצד נתינת מחצית השקל מנשאת את ראשם). "והנה אדם כזה ודאי יש לו נשיאות ראש וקומתו נאה ושלימה ונעשה בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (שם), נשיאות הראש אינה מנתקת את האדם מהארציות, אלא מחברת ומשלבת בין העולמות העליונים לארץ, ובכך היא מרוממת את הארציות לקדושה.