התגובה הטבעית הראשונה של אדם שנמצא בוויכוח או בדין ודברים מתוח מול אדם אחר, היא להצדיק את עצמו ולהשיב לטענות שמופנות כלפיו.
אולם למרבה הצער, פעמים רבות הכניסה לדיון והעמדת הטענות לא מצליחה לשכנע את הצד השני. לפעמים היא אף מגבירה את המתח והתסכול. ואפילו במקרים מעטים בהם "ניצחנו" והוכחנו את צדקתנו בעליל, וגם לצד השני כבר “אין מה לומר", פתאום רואים שזה לא באמת פתר את הבעיה: הוויכוח נגמר, אבל הצד השני לא באמת איתנו, והתחושות השליליות נשארות.
יש לימוד גדול בענין הזה מדברי רש"י על הפסוק במשלי (י, יב): "שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים וְעַל כׇּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". רש"י מסביר שטיב הקשר בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין הורים לילדים, אינו תלוי תמיד בפרט נקודתי כזה או אחר, אלא באווירה הכללית ששורה בקשר: האם יש בו אהבה, או חלילה להפך. כשיש אהבה כללית, גם נפילות וטעויות מתכסות ואינו נראות; וכשיש שנאה, אפילו עניינים קטנים או סתמיים נעשים עילה למריבה, לפעמים בלי סיבה אמיתית ומוצדקת.
רש"י שם מביא לדוגמה שבספר יחזקאל עולות טענות מצד הקב"ה כלפי ישראל על חטאים שהיו בזמן יציאת מצרים, ולעומת זאת בזמן יציאת מצרים עצמו היתה אהבה כה גדולה, ישראל יצאו אחרי ה' למדבר בארץ לא זרועה, וה' הובילם בעמוד אש - אהבה זו היא זו שכיפרה על כל פשע:
"אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת ע"י מרבית עוונות באה שנאה אחרונה ומעוררתן שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם איש את שקוצי עיניו השליכו וגו' (יחזקאל כ) כמה (שנים היתה) שנאה זו כבושה ולא הזכירה להם הקדוש ברוך הוא עד עכשיו שהרבו עבירות על פשעיהם".
מכאן עולה רעיון פשוט ועמוק: לא תמיד הדרך הנכונה היא להתפתות להשיב על כל טענה בתוך הוויכוח עצמו. לעיתים עיקר התיקון הוא לחזק את האהבה הכללית ואת טיב הקשר, ומתוך כך הבעיות והסכסוכים הולכים ונפתרים ממילא. וכן להפך: אם לא מטפלים בשורש של הקרירות והמרירות, אפשר "לנצח" בוויכוח ועדיין להפסיד את הקשר.
הדבר הזה קיבל אצלי השבוע המחשה חיה מאוד כשהגעתי השבו למילואים. הפעם הגעתי למקום חדש, וכששאלתי מה לגבי שינה אמרו לי בפשטות: "עדיין אין שקי שינה… נישן על הרצפה". התשובה נאמר בכזו פשטות וכנות - במנגינה של "מה שצריך עושים". קשה להעביר בכתב את הקושי שיש בעבודת הקודש הזו; אי אפשר לתרגם דרך אותיות את התחושה של הקור, המרחק מהבית ומהמשפחה, ואת המתח הפנימי שנלווה לכל זה. ובאמת היה קר באותו לילה.
אבל בחסדי ה', יחד עם מאמץ לוגיסטי מוערך מאוד, הגיעו שקי שינה כבר באותו לילה. ואז, בשתיים בלילה, חבר נכנס בצעקות שמחה למתחם (שחלקו כבר ישן): "הגיעו גם מזרונים!".
וזו הדוגמה לעומק הנקודה: היכולת להשליך הכול, לעזוב את הבית, ולהתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים שבמצב רגיל הייתה עלולה לעורר מדנים, תלונות, תסכולים, וקפיצות של ו"למה זה כך". אבל בגלל שבאים למילואים בראש של אהבה: הדברים מתכפרים ומתמתקים על ידי אהבה גדולה לעם שלנו, ולאמונה הגדולה שאנחנו פועלים ונאבקים עבורה. כשיש אהבה גדולה, ה“פשעים" מתכסים.
ובימים אלו שבין פורים לפסח יש לדבר הזה הדהוד מיוחד. פורים הוא זמן של אהבה וקירבה, הדור קיבלו בימי אחשוורוש - "מאהבת הנס שנעשה להם" (רש"י בשבת פח ע"א), ופסח הוא זמן של זריזות - לא להחמיץ, לא להתעצל, אלא לקפוץ אל המצווה איך שהיא מגיעה דוקא על הרגע הראשון. כי בראשית של כל קשר יש חיבה והתרגשות מיוחדת, יש אהבה כמו בין חתן לכלה בחופתם; וכשאנחנו מצליחים להחזיר לקשר את ה"ראשית" הזו - את החיבה, ממילא הרבה פרטים מסתדרים.
הזריזות למצווה מרבה אהבה, והאהבה מכסה על כל הפשעים. שנזכה להרבות באהבה בקדושה, לחזק את שורשי הקשרים, ומתוך כך יתכסו כל הפשעים ויתבטלו המדנים מעלינו ומעל עמינו לזכות חיילינו ולזכות כל עם ישראל.