בשבת האחרונה, בעודי יושב במקלט הציבורי יחד עם עוד שכנים, רגע אחרי שנפתחה מתקפת הפתע של ישראל וארה"ב נגד איראן, המחשבות נדדו אל שש השנים האחרונות.
המסע הזה התחיל לפני שש שנים בדיוק, כשהעולם עצר מלכת עם פרוץ הקורונה ולמדנו על בשרנו מה זה בידוד וסגר. זה התחיל סביב חג הפורים, וחג הפסח באותה שנה היה אחד החגים הכי מתוחים ולא משפחתיים כלל. היה מותר רק למשפחה גרעינית לשבת בשולחן הסדר.
משם הגענו שוב לידיעות על איראן גרעינית ומכאן כבר החלה הטלטלה האמיתית. זו ששינתה את מסלול חיינו לנצח.
בשבת שמחת תורה החלה מתקפת הפתע האכזרית של חמאס, אשר הכתה בנו בתדהמה מוחלטת, שברה כל קונספציה אפשרית וניפצה את תחושת הביטחון הבסיסית שלנו לרסיסים. בוקר אחד, ללא כל התראה, התעוררנו למציאות של סיוט בלתי נתפס, לאזעקות בלתי פוסקות ולכאב תהומי ששאב אותנו באחת למערכה קיומית ודמיונית על הבית. משם נזרקנו אל סבבי מלחמה מול איראן ושלוחותיה, וכעת הסבב שאולי יחתום את הפרק, עם תחושה של מבוא למלחמת העולם השלישית.
הנוף הולך ומשתנה
נראה כי מאז 2020 ההיסטוריה העלתה הילוך. אנחנו דוהרים עמוק בתוך "כביש 6", במהירות ממוצעת של 100 קמ"ש ויותר. זו נסיעה מטלטלת, אך מבעד לחלון אנחנו רואים את ציוני הדרך מתחלפים בבשורות היסטוריות. זה התחיל בחיסול כליל של צמרת הטרור שניסתה לכלותנו מסינוואר בעזה ועד נסראללה בלבנון. וכעת, בדהירה אל עבר ראש התמנון, עם מבוא לקריסת משטר האימה של חמינאי והנשיא לשעבר אחמדינג'אד, שכבר מתקבלים ב"חום" בגיהנום. אם כן, הנוף בחוץ הולך ומשתנה.
בינתיים, מי שיושב במושב האחורי וסופג את הטלטלות הוא הדור הצעיר שלנו. ילדים שנעים בין אזעקות, שיעורים בזום ופערי לימוד. התפקיד שלנו כמבוגרים, המעבירים את לפיד התורה והמסורת לדור העתיד, הוא להיות עבורם עוגן של אמונה בתוך הסערה.
ההגה נמצא בידיים בטוחות
כביש 6 הוא כידוע כביש אגרה, והמחיר הלאומי ששילמנו כדי לנסוע בו כבד מנשוא. אנו עוצרים לעיתים ב"תחנות ריענון", אך זו רק אתנחתא קלה לדרך שמובילה למזרח תיכון חדש. מול לחצים בינלאומיים ואתגרים חסרי תקדים, טוב שההגה נמצא בידיים של בנימין נתניהו. מול אלו שמבקשים ללחוץ על הברקס, הוא מוכיח את עצמו כנהג מנוסה וקר רוח שיודע לחלוף על פני המהמורות, כשמבטו תמיד אל היעד האסטרטגי ואל נצח ישראל.
אפילו לאחר אותו טבח, ניצב רה"מ נתניהו פחות משבוע ימים והכריז שאנחנו לקראת מזרח תיכון חדש. מה שהוא ראה אז ורוב הציבור לא, היום רואים בחוש את החזון מתממש. ממש כמו בימי מרדכי ואסתר, גם היום אנו חווים "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" היסטורי. אותם צוררים מודרניים שקמו עלינו מוצאים את עצמם במפלתם, בבחינת "אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".
מתוך המהירות המסחררת והסתר הפנים של השנים האחרונות, בוקעת ומתגלה השגחה גדולה. בקרוב נרד מהכביש המהיר, ננשום אוויר נקי, ונזכה לראות כיצד שוב מתקיים בנו: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".
שורה תחתונה: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.