למה הפרשנים והמלרלרים באולפנים מחמיצים פעם אחרי פעם את מעשיו של טראמפ? למה הם לא מצליחים לחזות אותו נכוחה? ואני מדבר מעבר לחמיצות הטבעית של חלקם, לחוסר הכישרון של אחרים ולהבעת משאלות במסגרת שאמורה להיות פרשנית אצל קבוצה נוספת.
הרי יש משהו לא הגיוני בזה שקבוצה של אנשים שתפקידם הוא לצפות ולנתח נכונה אירועים קרובים על סמך מידע רב ואמירות פומביות לא יצליחו כמעט בכלום, אי אפשר להגיד שהם ממש רוצים או מוכנים להיתפס כמאה אחוז אידיוטים רק בגלל האג'נדה.
אני חושב שיש פה משהו עמוק יותר, הוא קשור למושג מנהיגות ולמה שמכונה תאוריית האדם הגדול (חפשו בויקיפדיה, ערך פרי עטי) ומבלי להיכנס לשאלות משניות כמו האם אדם גדול נולד כזה וכיצד הייתה ההיסטוריה מתפתחת במסלולים חלופיים בלעדיו. הטיעון שאני רוצה לחדד הוא שיש מנהיגים 'טכניים' או 'רגילים', ויש 'מנהיגים' של ממש.
בקטגוריה השנייה אפשר לספור את רוזוולט וצ'רצ'יל, אפשר גם להכניס את בן גוריון, נפוליאון או ביסמרק, ואפשר לצרף את טראמפ ונתניהו. בקטגוריה הראשונה אפשר לספור כמעט את כל השאר.
מנהיג מהזן הראשון הוא אדם שבמידה רבה נקלע לסיטואציה, הוא אדם ככל האדם, שמסלול החיים הוביל אותו לעמדת הנהגה. הוא עשוי למלא את התפקיד יותר או פחות טוב, הוא תלוי כמובן במשתנים סביבתיים כמו האנשים מסביבו, תנאי הפתיחה והאתגרים שיעמדו לפתחו, אבל הוא פחות או יותר צפוי. עם קצת ידע ולמידה של דרישות התפקיד ומגבלותיו, של הסיטואציה שהוא מתמודד איתה ושל ההיסטוריה של מצבים דומים, כמעט תמיד יהיה ניתן לצפות בהצלחה את התנהלותו, לטוב ולמוטב.
קחו לדוגמה את ביידן או את מקרון או את לפיד או את קיר סטארמר (ולא בחרתי דווקא מנהיגי שמאל מרכז, גם מלוני האיטלקית או רישי סונאק או יצחק שמיר או בוש היו כאלו), פרשן מדיני או פוליטי סביר יכול היה במידה סבירה של הצלחה לנבא את תגובותיהם, לצפות את מהלכיהם, לנתח מה הם רוצים וחושבים ויגידו ויעשו.
מנהיג מהזן השני הוא מנהיג של רגעים גדולים ושל מעשים גדולים. צ'רצ'יל היה מנהיג כזה הרבה לפני ההתמודדות עם היטלר. כבר במלחמת העולם הראשונה הוא רשם שני רגעים כאלו, אחד היה שיא של כישרון (זיהוי הטנק ככלי הנשק העתידי) ואחד שיא של שפל (קרב גליפולי). אצל רוזוולט היה שיא של שפל (ההחלטה על הניו דיל, אולי אחד הרעיונות הכלכליים הגרועים בהיסטוריה, וכן, אני יודע שיקפצו עלי פה, וכמובן פרל הארבור) ושיא של הישג (ההבנה שארצות הברית צריכה למגר את הנאציזם או ההחלטה על פיתוח נשק אטומי), ועל זו הדרך.
מנהיגים גדולים הם לא צפויים משום שקו המחשבה והאופק שלהם רחב יותר, מוכוון לספרי ההיסטוריה ולא לעיתונים, משקלל הרבה יותר אלמנטים ונקודות מבט, מושפע מאידיאולוגיה עמוקה יותר ובהרבה מקרים מאהבת ידע (וגם כוח) אגרסיבית יותר. הנה מכנה משותף שקיים כמעט בכל הרשימה ששמתי פה - כולם הקדישו שעות ארוכות בכל יום לקריאה, מנפוליאון וצ'רצ'יל ועד בן גוריון ונתניהו, ומתוך זה נפח משמעותי לקריאה היסטורית.
כדי לצפות ולנתח מנהיג כזה, צריך פרשן שיש לו גם - לפחות באופן חלקי - אופק רחב יותר, כזה שלא נצמד רק לתזות קבועות על התנהלות גאו-פוליטית, אלא מסוגל 'להיכנס לראש' של המנהיג ולהבין מה מושך אותו ולמה. זה עונה לשאלה שהצבתי פה בתחילה.
ונדמה לי שזו גם ההשוואה שמעצבנת פה כל כך הרבה בפיד שמאל, שאנחנו 'הביביסטים' נוהגים לעשות בין נתניהו לצ'רצ'יל. זה לא רק הדמיון של הסיטואציה ההיסטורית של המנהיג שהצליח לגייס לצדו את המעצמה הגדולה בעולם למלחמה משותפת ברוע המוחלט של זמנו, וזו לא רק היכולת ללכת נגד הזרם שנים ארוכות (הידעתם שצ'רצ'יל היה מוחרם במשך שנים בBBC?), ולא רק השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיות שמרנית ולא רק אהבת המילה הכתובה וההיסטוריה.
שניהם רשמו לא מעט כישלונות כמנהיגים (השביעי לעשירי אצל נתניהו וגליפולי ודנקרק אצל צ'רצ'יל, כדוגמאות), אבל שניהם התעלו על הכישלונות בסדרה עצומה של הצלחות. על שניהם היו טענות אופי ואישיות, שניהם נטו לזלזל לעיתים בפוליטיקאים הקטנים שמסביבם או אפילו לרמוס אותם, אבל שניהם ייזכרו בהיסטוריה כמנהיגים של פעם בדור, כאלו שלומדים מההיסטוריה, וגם כותבים אותה.