החלטת צה"ל להשעות חייל שניסה לפגוע באנדרטה לזכרו של יאסר ערפאת בכפר הפלסטיני זבאבידה שבשומרון משדרת בלבול ערכי עמוק במקום עוצמה ומשילות.
מדובר באנדרטה שהוצבה בכיכר המרכזית בכפר ומנציחה את מי שנחשב בעיני הפלסטינים למנהיג לאומי. עבור מדינת ישראל מדובר באדם שהקדיש את חייו למאבק אלים נגד עצם קיומה.
במשך עשרות שנים הנהיג יאסר עראפת את אש"ף והיה קשור למערך טרור שפגע באזרחי ישראל. במהלך האינתיפאדה השנייה נהרגו יותר מאלף ישראלים בפיגועים פלסטיניים ורובם אזרחים. רבים מן הפיגועים בוצעו בידי ארגונים שפעלו במסגרת התשתית הארגונית של אש"ף ושל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שהיו תחת הנהגתו.
גם הרטוריקה שלו ביטאה תפיסה של מלחמה מתמשכת. בנאומים רבים קרא למאבק מזוין ולג'יהאד. כך בנאומו בבית לחם ב 1996 קרא ל"מאבק, לחימה וג'יהאד".
בנאומים אחרים דיבר על שחרור ירושלים באמצעות מיליוני שהידים. מדובר בשפה שקידשה אלימות אז, ומטפחת דור חדש של טרור היום.
אנדרטה המפארת דמות כזאת איננה אתר זיכרון תמים. מדובר בסמל פוליטי של אידיאולוגיה ששפכה דם ישראלי רב וממשיכה לשמש מקור השראה לאלימות. כאשר סמל כזה ניצב בלב כפר בשומרון המסר לדור הצעיר ברור לחלוטין.
דווקא משום כך מעשהו של החייל מבטא אינסטינקט בריא של חברה הנלחמת על עתידה. הוא מזהה סמל של הסתה ושל טרור ומבקש לפגוע בו. ההשעיה של החיל על ידי מפקדיו משדרת מסר הפוך. במקום עוצמה מתקבלת רפיסות. במקום משילות מתקבלת הססנות. במקום רוח של מנצחים מתקבלת חנופה.
המשמעות של סמלים כאלה התבררה היטב גם בעזה. בכיכר פלשתין בעיר עזה הקים חמאס לאחר מבצע צוק איתן אנדרטה שנועדה להאדיר את אסון הנגמ"ש של גדוד 13 מחטיבת גולני. במרכז הכיכר הוצב פסל של נגמ"ש שממנו יוצא אגרוף קפוץ האוחז בדיסקיות זיהוי של חיילים ישראלים. אחת הדיסקיות נשאה את שמו של סמל אורון שאול ז"ל, שגופתו נחטפה לאחר הקרב הקשה בסג'אעיה.
אסון הנגמ"ש התרחש ביולי 2014 כאשר נגמ"ש מדגם M113 של כוח מגדוד 13 נפגע מטיל נ"ט וממטען חבלה במהלך הקרבות בשכונת סג'אעיה. שבעה לוחמים נהרגו באירוע הקשה. חמאס הפך את האסון לאמצעי תעמולה והקים את הפסל בלב העיר עזה.
במהלך המלחמה האחרונה הגיעו לוחמי גדוד 13 של גולני לאותו מקום והשמידו את כיכר פלשתין ואת האנדרטה שהוקמה בה. עבורם מדובר היה גם בסגירת מעגל מול מקום שבו האויב בחר להאדיר את מות חבריהם.
צריך להיות ברור לכולנו, ובמיוחד לחיילנו כי מלחמות מוכרעות גם במישור הסמלי. חברה המבקשת לנצח איננה משאירה על עומדן אנדרטאות המפארות את מי שפעל להשמדתה או את מי שחוגג את מות בניה.
כאשר חייל מזהה את הסתירה הזאת ופועל מתוך תחושת שליחות, החברה הישראלית צריכה להבין הבן היטב את המניע הערכי שמאחורי המעשה שלו, ולגבות אותו.
גם המסורת היהודית ראתה בצורה חדה את המשמעות של סמלים ושל אנדרטאות של אויבים, ובפשטות ובהירות מצווה אותנו התורה (דברים י"ב ג'): "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא".
עוצמה, משילות וזיכרון היסטורי הם מרכיבים חיוניים לניצחון. השעיית החייל במקרה זה משדרת מסר של רפיסות ותבוסתנות.
מדינה הנאבקת על קיומה זקוקה לרוח של מנצחים ולביטחון עצמי לאומי ועוצמתי. כך ביהודה ושומרון, כך בעזה, כך בלבנון וכך גם באירן.
הכותב: עו"ד יצחק לקס - אב לשלושה לוחמים.