המלחמה המתרחבת מול הציר האיראני אינה רק מערכה צבאית על עליונות טקטית, אלא רעידת אדמה מדינית שמשכתבת את חוקי המשחק בין ישראל לעולם המערבי - ובראשו ארצות הברית.
בעוד שבעבר נשענו היחסים על "שותפות ערכית" מופשטת, פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי מהאוניברסיטה העברית, מסביר בראיון לערוץ 7 כי אנו עדים למעבר חד לפרדיגמה של "שותפות מועילה" - כזו שבה ישראל אינה עוד נתמכת פסיבית, אלא נכס אסטרטגי שווה זכויות.
"במשך שנים דיברו על היחסים בין ישראל לארה"ב כיחסים של פטרון ונתמך. כלומר, ארה"ב היא המעצמה ואנחנו פחות או יותר הולכים אחריה. דיברו גם על שותפות ערכית אך הבעיה שלנו היא שהשותפות הזאת מתחילה להתערער, בטח אצל הדמוקרטים וגם אצל רפובליקנים. איך אפשר לצפות מהציבור האמריקאי לראות בישראל שותפה ערכית שהציבור האמריקאי לא מסכים על הערכים שלו עצמו?", הוא תוהה.
לדבריו, ישראל השכילה לזהות את הסדקים הללו ולנוע לעבר מודל המדגיש את התועלת הביטחונית שהיא מביאה לשולחן. "ישראל מנסה לזוז בשנים האחרונות לפרדיגמה אחרת, להיות שותפה מועילה, ולא להיתפס כמדינה עשירה, חזקה, שחולבת את ארה"ב ונהנת מההגנה שלה. אני חושב שהמלחמה הזאת נותנת לנו בדיוק את מה שרצינו במובן הזה. אנחנו מוכיחים לארה"ב, במילים של הממשל האמריקני עצמו, שאנחנו השותפה הכי אמינה של ארה"ב, בעלת ברית שווה".
השינוי הזה בא לידי ביטוי בהשוואות המקצועיות הנערכות כיום בוושינגטון בין חיל האוויר הישראלי לאמריקני. פרופ' אורבך מציין כי השיח הזה אינו חדש בקרב מומחים, אך כעת הוא מחלחל לתודעה הציבורית הרחבה.
לצד ההישגים הצבאיים, התמונה הפוליטית בארה"ב מורכבת ומדאיגה. פרופ' אורבך מציג ניתוח מפוכח של דעת הקהל מעבר לים, המחולקת בין תמיכה גורפת בימין לבין שחיקה מסוכנת בשמאל. "החדשות הטובות הן שאם אתה באמת מסתכל על נתוני הסקרים אתה רואה שבציבור הרפובליקני יש תמיכה במלחמה. ובישראל - כלומר שהפלג האנטישמי במפלגה - חלש וקטן הרבה יותר מהרעש שהוא עושה. החדשות הרעות הן שאצל הדמוקרטים יש ממש התמוטטות בתמיכה במלחמה ובישראל".
השורה התחתונה, לשיטתו, היא מבחן התוצאה. "אם המלחמה הזו תסתיים בכישלון או הסתבכות - יפילו עלינו את הכל וגם מי שתומכים בנו - עלולים להתהפך. אם המלחמה תסתיים בתוצאה טובה, הרבה מאלה שלא תומכים בה עכשיו ישנו את דעתם, לכן צריך לסיים את זה בתוצאה טובה ולדבוק בתוצאה הזאת, אסור להרשות לעצמנו להיכשל".
בזירה האזורית, המהלכים האיראניים האחרונים נתפסים בעיני אורבך כשגיאה אסטרטגית גסה של טהרן, שעשויה דווקא לשרת את האינטרס הישראלי במפרץ. "אני חושב שהמהלך האיראני הוא שגוי מאוד, אם לא התאבדותי לחלוטין. אני מבין למה הם עשו את זה. הניסיון זה ליצור כאוס מוחלט בכל האזור, מה שאנחנו קראנו לו פעם 'ברירת שמשון'. כדי איכשהו לערבב את הקלפים ושילחצו על טראמפ להפסיק את המלחמה, כשל לגמרי. כמו שהרוסים למדו במזרח אוקראינה, אנשים לא אוהבים שמפציצים אותם. גם אם הסימפטיה שלהם לא הייתה לישראל, עכשיו הם יותר נגד איראן".
אורבך מסביר כי המלחמה בעזה יצרה מתח מול מדינות המפרץ, שראו בישראל גורם מערער יציבות, אך התוקפנות האיראנית שינתה את המשוואה. "מדינות המפרץ, במהלך המלחמה בעזה, בעיקר אחרי ההפצצה שלנו בקטאר, התחילו לתפוס את ישראל כאיזה ביריון שכונתי, לא צפוי. זה היה בעייתי בעיקר למדינות שהן מאוד שמרניות ובונות על יציבות. בטיפשותם, האיראנים הפכו לביריון השכונתי, מה שיכול לתת לנו נקודות בקרב מדינות המפרץ בעתיד, אם נפעל נכון".
למרות האופטימיות הזהירה, פרופ' אורבך חותם את דבריו באזהרה חמורה למקבלי ההחלטות בישראל. לדבריו, שיכרון הכוח שעלול לנבוע מהצלחות מבצעיות הוא האויב הגדול ביותר של הביטחון הלאומי לטווח הארוך. "אני חושב שאנחנו צריכים להימנע מהיבריס, להימנע משיכרון כוח, להימנע מאמונה שלקחי השבעה באוקטובר הם שאנחנו צריכים להילחם בכל אחד, בכל מקום, ולעשות כל מה שאנחנו רוצים, מבלי להתחשב באף אחד. חלק מעוצמה זה גם בניית מערכת בריתות. אנחנו צריכים כבעלי ברית גם את ארה"ב וגם את מדינות המפרץ".