מרדכי דוד מזכיר לי במשהו את גיבור דוד, בניהו בן יהוידע, ש"הכה את איש מצרי אשר איש מראה וביד המצרי חנית, וירד אליו בשבט ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".
ספר דברי הימים א' מוסיף כמה פרטים על אותו מצרי. מדובר ב"איש מידה חמש באמה וביד המצרי חנית כמנור אורגים", או במילים אחרות - מדובר בענק בגובה של משהו כמו שניים וחצי מטר, שמחזיק בידו חנית ששוקלת משהו כמו שלושים קילו.
טהרני הימין מתבוננים במרדכי דוד שמתמודד לבדו מול קפלן הגדול, וכל מה שהם רואים זה רק גזלן קטן.
יכול להיות שהעיסוק בסגנון במקום במהות הוא תוצאה של תסכול מכך שהימין לא השכיל לפתח נשק ללוחמה אידאולוגית/פוליטית, ולכן נותר רק עם שבט שאינו עושה רושם על אף אחד. יכול להיות שלימין אין חנית בגלל אהרון ברק, שיצר מציאות משפטית, כזאת ש"חרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית". כך או כך, מכיוון שאין לימין חנית - הוא חייב לגזול אותה מיד השמאל.
חנית אחת שבידי השמאל נקראת "תעמולה". בעידן של פוסט־אמת, התעמולה הפכה לכלי נשק הרסני בידיהם של סוציאל־ליברלים, שוחרי שלום לכאורה. המושג הזה נכנס לחיינו בעיקר בגלל המאמר "ממשלה של שקרים" שכתב המחזאי סטיב טסיץ' ב-1992, שעדיין עוסק בשקרן הקלאסי שיודע שיש אמת ושקר. טסיץ' הגיב לסקנדל איראן-קונטראס שהתרחש בזמן נשיאותו של רונלד רייגן השמרן. מאז קרו כמה דברים, ולכן היום המושג פוסט־אמת מתייחס לעולם שאין בו אמת ושקר אלא רק נרטיבים, שכולם לגיטימיים.. לכאורה.
הפופולריות של המושג פוסט־אמת הרקיעה שחקים ב-2016, בעקבות שני אירועים מטלטלים וחשובים ביותר - פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי ובחירתו לנשיא של דונלד טראמפ. שני האירועים האלה קרו בניגוד מוחלט לנרטיב התקשורתי שצפה ניצחון ברור למתנגדי ברקזיט וטראמפ. מכאן המשמעות של פוסט־אמת כפי שזו מובנת כאן: התעלמות מהאמת או הכחשתה לשם השגת מטרות אידאולוגיות/פוליטיות. אנחנו חיים בעידן שבו "האמת מתה. יחי הנרטיב".
תפקיד התעמולה שהפכה להנדסת תודעה בעידן של פוסט־אמת אינו התפקיד שייעד לה אבי תורת התעמולה המודרנית, אדוארד ברנייס. בספרו תעמולה הוא מסביר שמדובר בכלי לגיטימי ליצירת סדר ואחדות במדינה דמוקרטית. "הנדסת הסכמה" הוא קרא לתעמולה בעקבות השימוש שנעשה בה במלחמת העולם הראשונה, חשובה עד כדי כך שאלה שיודעים להשתמש בה "מהווים ממשלה בלתי נראית שהיא כוח השלטון האמיתי של המדינה". ממשלה שלא רוצה להשתמש בכלי הזה כדי להנדס הסכמה לאומית שומטת את השלטון מידיה.
זה בדיוק מה שקרה לימין, שמנצח בקלפי ומפסיד את השלטון, שנתפס בידי השמאל גם באמצעות נשק התעמולה, שהפכה לכלי להנדסת אי־הסכמה, או "מכונת רעל" ליצירת כאוס, כפי שקראה לזה איילת השחר סיידוף, שהובילה קמפיין תעמולה לליבוי ריב ומדון בחברה החרדית.
תעמולה, לפיכך, היא נשק אחד שהימין יהיה חייב לגזול מידי השמאל, אבל כפי שסיפור בניהו בן יהוידע מלמד, מדובר בגזל שהופך את הנשק שנועד להרוג את הטוב לנשק ש"הורג" את הרע. המשמעות של זה היא שהימין לא יוכל להשתמש בתעמולה כדי להמציא נרטיבים משלו. הימין שיגזול את התעמולה מידי השמאל ישתמש בה כדי להגשים את החזון של מגילת העצמאות. הוא יחליף את השקר וההזיה באמת וממשות.
הנרטיב המכונן של השמאל הישראלי־קפלניסטי הוא חזון מגילת העצמאות המשוכתב בידי אהרון ברק, שאותו היטיב לתאר מחבר חמורו של משיח ספי רכלבסקי: "אחד מגדולי המנהיגים שקמו לישראל בכל תולדותיה", כתב בחשבון הפייסבוק שלו לפני כמה שבועות, "הוא - מנסור עבאס. ישראל תקום או תיפול על מידת המימוש של 11 מילים שהובטחו בהכרזת העצמאות ועומדות בתשתיתה: ‘תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור ללא הבדל דת, גזע ומין’".
זאת החנית שביד המצרי. זה הנרטיב השקרי - החזון הניהיליסטי של השמאל שחולם על מדינה דמוקרטית שאינה בת־קיימא, מהטעם הפשוט שאם לא תהיה מדינה יהודית לא תהיה דמוקרטיה, וגם לא תהיה מדינה.
זאת בדיוק הסיבה לכך שמגילת העצמאות מכריזה על מימוש החזון הציוני שאין בלתו - הקמתה של "מדינה יהודית בארץ ישראל". כדי להסיר ספק נאמר לפני אותן "11 מילים שהובטחו" שהמדינה היהודית "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", שמנוגד לחלוטין לחזון של אהרון ברק, שנבנה על בסיס אותה "פרשנות תכליתית" שמשחררת את השופט, האובייקטיבי כביכול, מכוונת המחוקק ומלשון החוק, וכמובן מכוונת מגילת העצמאות.
פרשנות תכליתית זאת התבנית שממנה נוצרות חניתות מהסוג שמאפשר לבג"ץ לייצר נרטיבים של אי־הסכמה שמכונים גם פסקי דין, שהובילו ביודעין לאנדרלמוסיה הקפלניסטית - למצב של "באין חזון ייפרע עם".
הפרשנות התכליתית היא זאת שיצרה את המציאות הזאת שהותירה את הימין בלי חרש ועם מקל, שלא מאפשר לו להילחם ובוודאי שלא לנצח את השמאל בזירה האידאולוגית/הפוליטית/משפטית. לכן אין לימין ברירה אלא לגזול את החנית מידיו של בג"ץ ולהרוג אותו בחניתו, באופן סימבולי.
לחנית שאותה צריך לגזול יש שם - דמוקרטיה ליברלית שחודה עשוי מערכים פרוגרסיביים. החנית הזאת תהפוך בידיו של הימין לדמוקרטיה יהודית שחודה עשוי מערכים יהודיים.
כדי שזה יקרה, כדי שמהות אחת תוחלף באחרת, אם הימין ינצח בקלפי בפעם המי־יודע־כמה, הכנסת תצטרך לאזור את האומץ הדרוש כדי לעשות שני דברים. הראשון הוא לחוקק את חוק יסוד שהציעה רות גביזון לפני כעשר שנים, שאומר: "ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית ... תהא בעלת משטר דמוקרטי. ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה כמפורט בכל חוק יסוד".
השני הוא לשנות את המטרה של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כך שבמקום שהחוק הזה יעגן "את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" שאפשר לאהרון ברק לקרוע את מגילת העצמאות לשתי מגילות - אחת שמכריזה על הקמתה של מדינה יהודית ואחת שמכריזה על הקמתה של מדינת כל אזרחיה, הסעיף המתוקן יעגן "את ערכיה של מדינת ישראל כדמוקרטיה יהודית".
בניהו בן יהוידע שהתעלה לגודל השעה, שהבין שכדי להציל את ישראל עת לגזול הפרו תורתך, ייזכר לעד כאחד מגדולי ישראל. גזלת הדמוקרטיה הליברלית/פרוגרסיבית לשם הפיכתה לדמוקרטיה יהודית הכרחית, פשוט מפני שעם המקל שבידו הימין לא ינצח את בג"ץ. אבל גם גזלת חנית מידי המצרי יכולה להיגמר במוות סימבולי - נבצרות ואפילו כלא. אלה שלא מוכנים להסתכן, לשלם מחירים כאלה, איש לא יבוא אליהם בטענות.. אם יאפשרו לאלה שכן מוכנים לתפוס את מקומם.
הכותב חבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי