הדר מילר נגד "הפמינסטיות הצבועות"

אבל כשמדובר בנשים שחיות תחת דיכוי אמיתי - פתאום שקט. באיראן נשים יכולות להיעצר בגלל שערה שיצאה מהחיג’אב. נשים נכלאות, מוכות, לפעמים אפילו נהרגות - רק כי העזו לרצות חופש. אז איפה אותם ארגוני נשים צבועים מול ההתעללות בנשים באיראן?

איפה היו אותן פמיניסטיות צבועות מול האונס המחריד שבוצע בנשים בתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר? איפה היו כל שוחרי השלום כשנשים וילדות נחטפו ועברו התעללות בידי חמאס?

השתיקה הזאת בולטת במיוחד כשמבינים שיש נשים שמוכנות לשלם מחיר אישי אמיתי בשביל חופש.

לא מזמן העולם ראה רגע קטן אבל אמיץ: שחקניות נבחרת הנשים בכדורגל של איראן עמדו לפני משחק בינלאומי - ופשוט סירבו לשיר את ההמנון. מחאה שקטה. בלי נאומים. בלי סיסמאות. רק נשים צעירות שמבינות שהחופש שלהן נלקח מהן.

בימים שבהם אנחנו נלחמים במשטר בטהרן, צריך לזכור דבר אחד חשוב: המשטר האיראני אולי מפחד מטילים - אבל הוא מפחד הרבה יותר מהנשים שלו. כי אישה שמורידה רעלה, אישה שמסרבת לשתוק, אישה שמוכנה לשלם מחיר בשביל חירות - היא האיום הכי גדול על כל דיקטטורה.

ואולי יום אחד, כשהנשים האיראניות יהיו חופשיות באמת - לא רק הן ינשמו לרווחה. כל העולם ינשום לרווחה. כי כשהמשטר הדכאני בטהרן ייפול - העולם כולו יהיה מקום חופשי ובטוח יותר.