משפחתה של יערה אשחר שיר עברה לקריית שמונה אך לפני כחצי שנה. בראיון לערוץ 7 היא מספרת על המעבר בתקופה המורכבת שעוברת על העיר ועל החיים בצל המתיחות הביטחונית בגבול הצפון.
"עברנו לפה מירושלים אחרי שגרנו שם בעשרים השנים האחרונות. עברנו כתוצאה ישירה מהמלחמה. אחרי השבעה באוקטובר הרגשנו ממש מהבטן שחייבים לעשות שינוי ואי אפשר להישאר אדישים מול האתגרים שגבולות מדינת ישראל מתמודדים איתם, ומשם הדרך לקריית שמונה הייתה כבר מאוד מאוד קצרה", היא מספרת.
את ההחלטה קיבלה המשפחה מיד בתחילת המלחמה, אך המעבר עצמו התאפשר רק אחרי שהמצב הביטחוני בצפון איפשר זאת. למי שתוהה אם זה תפקידה של משפחה אזרחית, להתייצב בגבול הצפון, ואם זה לא תפקידו של הצבא ומערכת הביטחון, היא משיבה: "זה לא התפקיד שלנו להגן מהאיום הביטחוני. הנחת העבודה שלנו היא שלצבא יש את התפקיד שלו, לכוחות הביטחון יש את התפקיד שלהם, ולאזרחים יש תפקיד אחר. לגור פה ולהיות חלק זה לגרום לאזור הזה להיות אזור צומח וטוב, כזה שכיף לגדל בו ילדים ומשפחה, כזה שנעים לעבוד, בו שאפשר להשתכר בו בצורה טובה".
ליערה ברור שהשינוי לא יקרה בזכות משפחה אחת בודדת, אך עוד משפחה ועוד משפחה ועוד כמה מאות משפחות שיצטרפו ואולי גם אלפים יחוללו את השינוי, "נראה פה עיר ואזור שמצליחים לספק לתושבים לא רק אידאולוגיה ולא רק תחושה של משמעות, אלא גם באמת איכות חיים מאוד גבוהה".
בדבריה מרחיבה יערה אודות החום המיוחד בו התקבלה המשפחה על ידי תושבי המקום שכשבעים אחוזים מהם שבו לאחר תקופת המלחמה. "לא גרנו פה לפני המלחמה, ולכן אנחנו לא יודעים להגיד איך זה היה לפני. אני יכולה להגיד שקיבלו את פנינו בצורה מדהימה, גם ברמת הקהילה הדתית שאנחנו חלק ממנה וגם כלל תושבים שפגשנו בעיר, קבלת פנים מאוד משמחת, מרגשת ולא מובנת מאליה".
לזאת היא מוסיפה ומציינת כי המשפחה פוגשת גם לא מעט דאגה בקרב התושבים לעתידה וגורלה של העיר וליכולת שלה לצמוח ולהצליח. "יש פה תחושה שורשית מאוד מאוד חזקה. הרבה מהתושבים הוותיקים של העיר, שמאוד אוהבים אותה, מאוד קשורים אליה, דואגים לעתיד של העיר וליכולת שלה לעשות את קפיצת הגדילה שהיא צריכה לעשות, גם במובן הביטחוני וגם במובן החברתי והכלכלי". עם זאת היא מזכירה כי החוזרים לעיר, כאמור כשבעים אחוזים מתושביה, עשו זאת מבחירה ומתוך החלטה שקריית שמונה היא ביתם. "את הדבר הזה צריך מאוד להעריך. זה לא מובן מאליו. אנשים היו יכולים לבחור שלא לחזור. הם בחרו לחזור ויש הרבה כוח לבחירה ולתקווה הזו".
ומה כעת, כאשר לאחר תקופת שקט מסוימת שבה המתיחות הביטחונית עם ירי החיזבאללה? אשחר שיר מציינת כי המלחמה לא הפתיעה. "כבר כמה חודשים זה מתבשל פה על אש קטנה, ותמיד כשזה מגיע זה מפחיד, כמו כל מלחמה. יש חוסר ודאות מאוד גדול באוויר, אבל לצד זה, ברמה האישית שלנו המשפחתית התקופה עוברת בצורה טובה. העובדה שיש לנו מקלט בתוך הבית, העובדה שיש לנו פה ילדים סופר נחמדים וחמודים, מאוד מאוד עוזרות, אבל לא פשוט להיות ליד מלחמה עם רעשי רקע של מלחמה, עם אזעקות, גם אם לא כמו באזור המרכז. הזמן להגיע למקלטים הוא זמן אפס. אני מבינה שיש רבים שההתמודדות הזו לא קלה עבורם. זה קשור גם לכך שיש פה אנשים שכבר סופגים עשרות שנים קטיושות וטילים על העיר וסוחבים איתם קשיים פחדים וחרדות מהעבר. אנחנו פחות סוחבים את זה איתנו, אנחנו חדשים בזה".
לתחושתה העובדה שכמשפחה לא עברה משפחתה את טלטלת הפינוי של תקופת המלחמה גוררת אחריה חוסן גבוה יותר, וזאת מעבר למקלט הצמוד שמחזק ברמה הפרקטית.
בהערכה גדולה לתושבי קריית שמונה הוותיקים, אומרת אשחר שיר: יש פה אנשים שבמשך שבעים שנה או כמה עשרות שנים סחבו על הגב את האחריות על הגבול. זו אחריות ביטחונית וגם חברתית, כלכלית וקהילתית. אנשים נשאו באחריות הזו הרבה מאוד שנים. אני מרגישה שאני לא יותר משותפה ומצטרפת לנשיאה הזו בעול, אבל אני נושאת אותו רק חצי שנה במובן הזה יש לי יותר כוח לשאת אותו".
לקראת תום דבריה מצרפת אשחר שיר קריאה למשפחות נוספות להצטרף לצעד זה של עלייה צפונה: "אנחנו קוראים למשפחות שאומרות שקריית שמונה היא מקום שיכול להיות להם בו חיים טובים, בואו לפה. קריית שמונה מחפשת את המשפחות וגם את הרווקים שיבואו לחיות פה, יצטרפו למערכת החינוך, יעבדו באזור, יגורו בעיר, יצטרפו לקהילות השונות שיש בעיר. יש פה קהילות נהדרות וייקחו חלק בחיים האלה ובבנייה המשותפת של חוסן אזרחי של הגבול של מדינת ישראל. יש פה משימה מאוד מאוד גדולה, אבל היא גם כיפית, כי יש פה איכות חיים מאוד מאוד טובה, במידה רבה הרבה יותר מהמרכז".