לצערי, שבים ונשמעים קולות שלפיהם, אף שגויסו כוחות מילואים טובים ואיכותיים לתגבור ביהודה ושומרון, עליהם לפעול בעצימות נמוכה כדי שלא תיפתח חזית נוספת. גישה זו משקפת זהירות מובנת, אך דומה כי דווקא בעת הזו נדרשת בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות.
לאחר עשרות שנים של היסוסים, נדמה כי מאז ה-7/10 מתחוללת התפכחות ביחס למציאות הביטחונית באזור. ישראל הוכיחה יכולת יוזמה, נחישות ופעולה בכמה זירות במקביל, ובעיקר עכשיו בסבב הנוכחי מול איראן היא גם זוכה להערכה רבה בזירה הבינ"ל. דווקא משום כך, ראוי לבחון האם אין זה הזמן לנצל את המומנטום האסטרטגי כדי לטפל באופן יסודי יותר במוקדי הטרור המוכרים ביהודה ושומרון.
מחנות הפליטים ומוקדים נוספים שבהם התבססו תשתיות טרור אינם אתגר ביטחוני בלבד. במקרים רבים מדובר גם במרחבים שסובלים מצפיפות חריגה, בנייה בלתי מוסדרת, היעדר אכיפה וחוסר משילות. תנאים אלה מקשים מאוד על פעולה מדויקת, מגבירים את הסיכון לאוכלוסייה אזרחית, ובפועל מאפשרים לתשתיות טרור להכות שורש ולהמשיך להתפתח.
המשמעות ארוכת הטווח ברורה: כל עוד מוקדים אלה אינם מטופלים מן היסוד, ישראל עלולה להמשיך להתמודד עם טרור מתמשך, עם שחיקה ביטחונית ועם צורך בהפעלת כוחות מילואים בהיקפים שאינם פרופורציונליים לאורך זמן. זו אינה שאלה של אופק מדיני, אלא בראש ובראשונה שאלה של ביטחון, משילות ואחריות לאומית.
המאבק בטרור מחייב תפיסה רחבה ועקבית. לצד הטיפול בתשתיות המבצעיות, יש להידרש גם להסתה, לתכני החינוך המעודדים שנאה ואלימות, לפגיעה בסביבה, להשתלטות בלתי חוקית על מקרקעין ולכל מרכיב אחר המזין את חוסר היציבות. אך מעל הכול, לא ניתן להשלים עם מצב שבו קיימים מוקדי טרור ידועים, מובחנים ומתמשכים, מבלי שיינתן להם מענה יסודי, שיטתי ומתמשך.
העת הזו מזמנת לישראל חלון הזדמנויות נדיר יחסית. העולם טרוד באתגרים רבים, ישראל נתפסת כגורם אזורי חזק ומשמעותי, והיכולת המבצעית קיימת. כעת נדרשים הדרג המדיני והדרג הצבאי לבהירות, להתמדה ולנכונות לקבל החלטות שיבטיחו ביטחון יציב יותר לשנים קדימה. יש לטפל בכלל מחנות הפליטים ביו"ש באופן ממוקד ותשתיתי כולל עיצוב מחדש של תנאי השטח בדומה למה שבוצע בג'נין ובטולכרם, זו העת גם המבצעית וגם המוסרית.