בעוד כמה ימים נציין את יום השנה השישי לתחילת עידן הקטסטרופות. ב-15.3.2020, הכריז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על כניסת של המדינה לסגר כלל-מערכתי, שבישר על 58 ימים של "כליאה" ביתית רציפה עם רעייתי והילדים.
הסגרים הביתיים הכפויים האלו, כמעט מיותר לציין מדרדרים את המצב הנפשי, מרסקים מרקם אנושי של משפחות, מזניקים את שיעור האלימות בתוך המשפחה, גוזלים פרנסה ממשפחות, מקצינים פערים חברתיים וחינוכיים, פוגעים בהתפתחות חברתית של ילדים ונוער, מעודדים שוטטות של מתבגרים ופנייה לוונדליזם ולפשע, מייצרים התמכרות מוגברת למסכים, מעודדים את תופעת היושבנות, מאלצים דחייה של טיפולים רפואיים, מקריסים עסקים קטנים ופוגעים בעצמאים ושכירים כאחד.
וזה לא נגמר, מאז מרץ 2020, כהורים לילדים קטנים, התמודדנו עם בשורות האיוב הבאות: סגר בריאותי של 30 ימים (ספטמבר-אוקטובר, 2020), סגר בריאותי של 32 ימים (ינואר-פברואר, 2021), בידודים כיתתיים פתאומיים (יוני-אוגוסט, 2021), סגר מלחמתי במבצע שומר חומות (14 ימים במאי 2021), שביתות מורים שעתיות, יומיות ושבועיות, חוזרות ונשנות, לאורך השנים 2022 עד 2025, השבתת הלימודים למשך כשלושה שבועות עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל (אוקטובר, 2023) וסגר מלא בעקבות מלחמת שניים עשר הימים מול אירן (יוני, 2025).
וכעת, הדובדבן שבקצפת, מבצע שאגת הארי, שלצד הישגים מרשימים במיוחד נראה שחסרה לו אסטרטגיית יציאה. המבצע הזה, מצטרף לסגרים הקודמים, ומותיר את ההורים הצעירים, פעם נוספת, חסרי אונים, מותשים ומוחלשים.
מפתיע, מאכזב וכואב לגלות שההורים והילדים נזרקים למציאות הכפויה הזו, פעם אחר פעם, ללא מעטפת הגנתית מספקת ויעילה. יתרה מכך, נדמה שקלות הדעת בה מערכת החינוך נסגרת ומושבתת בשנים האחרונות היא כמעט בלתי-נתפסת וחסרת-תקדים. כאילו היו ההורים הצעירים פיוני שחמט במשחק האסטרטגיה הגאו-מלחמתי, כלי לניגוח פוליטי או אמצעי להעברת מסרים כואבים.
ברור כי הדברים אינם נעשים בכוונה או במזיד חלילה. ברור כי בעידן הקורונה מערכת הבריאות שאפה להגן על האוכלוסייה מפני נגיף מסוכן, מתעתע ובלתי-מוכר. אך, זו לקתה, אולי שלא באשמתה, בפניקה מיותרת, ובהשבתה ממושכת מדי של מערכת החינוך בהשוואה למדינות אחרות, ויש לכך השלכות קשות. אמת היא שהמורים והמחנכים הם מעצבי דורות העתיד, מקצוע ההוראה הינו חשוב מאין כמוהו ויש לדאוג כי תנאי התעסוקה והשכר שלהם יהיו מיטביים.
אבל, השביתות פגעו מאוד בילדים. המציאות של אחרי ה-7.10 מחייבת את ישראל לנקוט בידי קשה מול מפגעים, גדולים כקטנים, רודנים, רבי-מרצחים, מחבלים ומיידי אבנים כאחד. את אויבי ישראל ומבקשי רעתה - חובתנו להחליש, לחסל, להרתיע ולמגר מראש. ובכל זאת, המציאות העגומה בה הורים נאלצים לגדל בה ילדים בישראל בשש השנים האחרונות היא מאתגרת בקנה-מידה היסטורי. האם מישהו שם לב לכך? האם מישהו נתן על כך את הדעת? האם המציאות הבלתי-אפשרית בה ההורים מצויים נלקחת בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות? מה עוד מצפה לנו?
אנו נמצאים כעת, להשקפתי, במהלך שבע השנים הרעות של ההורים הצעירים, ואני מקווה שנזכה בעתיד לשבע שנים טובות. כעת, מלאכת גידול הילדים נמצאת במצבה הקשה ביותר מזה עשרות שנים. דווקא מתוך האכזבה המרה והתסכול, אני מבקש לשדר מסר של תקווה גדולה, בפני עצמי ובפני אוכלוסיית ההורים הצעירים בישראל כיום, שסוחבת על כתפיה את מלאכת גידול וחינוך הילדים כמעט לבדה. נתפלל, נקווה ונאמין שיבואו ימים טובים יותר, ימים של נחת, רווחה, ביטחון, שגשוג ושפע.
ד"ר ברק בר-זוהר הוא חוקר תקשורת, היסטוריה ומנהיגות