שבועיים לתוך המלחמה, ובמערכת החינוך החליטו על פתרון אחד פשוט: לסגור הכול. לא לפי אזורים, לא לפי רמת איום, לא לפי מצב המיגון - פשוט סוגרים.
ההחלטה שלא לקיים לימודים פיזיים באופן גורף, בלי הבחנה בין אזורים שונים בארץ, מרגישה מנותקת לגמרי מהמציאות ומהצורך של משלמי המחיר האישי הכבד ביותר - הילדים וההורים.
הרי רוב השיגורים, למעט בצפון הארץ, מגיעים מאיראן, ויש התרעות של כמה דקות מראש. אם יש התרעה, ואם למוסד החינוכי יש מרחב מוגן - למה שלא ילמדו?
בתי ספר וגנים רבים בארץ ממוגנים יותר מהבתים של ההורים. אצלנו בבית בירושלים, למשל, אין מרחב מוגן. בגן של הילדה דווקא יש. אם תהיה אזעקה - המקום הבטוח יותר עבורה הוא דווקא הגן. אבל הגן סגור, והילדה בבית.
וככה אצל עוד המון משפחות בישראל.
והשאלה הפשוטה שהורים שואלים היא: למה? למה לא פותחים במקומות שיש בהם מיגון? למה לא מחלקים לפי אזורים? למה לא מאפשרים לימודים לפחות איפה שאין כמעט אזעקות?
תראו את עוטף עזה. שנים המדינה השקיעה שם מיליארדים במיגון מוסדות חינוך, כל מה שצריך. ועכשיו, דווקא שם אין לימודים. באזור שרגיל יותר מכולם לחיות תחת איום.
אחרי מגפת הקורונה היה נדמה שמערכת החינוך למדה שיעור חשוב על החשיבות של מסגרות לילדים ועל הנזק של למידה מרחוק לאורך זמן. אלא שהמציאות הנוכחית מלמדת אחרת. שוב חוזרים לזום, שוב מעבירים אחריות להורים, ושוב מתעלמים מכך שילדים, במיוחד בגיל הרך, פשוט לא יכולים ללמוד דרך מסך.
ילד בגן לא יכול "להתחבר לשיעור". הוא צריך חברים, גננת, סדר יום, פעילות. הוא צריך מסגרת, לא לשבת בבית מול מסך בזמן שההורים מנסים לעבוד ולהחזיק את הבית.
ובינתיים ההורים מנסים לעבוד, חלקם בעבודות חיוניות, חלקם עצמאים, חלקם פשוט מנסים לא לאבד את הפרנסה - ובמקביל להיות גם גננת, גם מורה וגם מפעיל בבית.
קל מאוד לקבל החלטה גורפת מלמעלה. הרבה יותר קשה להתמודד עם המציאות בשטח. הכי קל להגיד מה לא, לאסור, לסגור.
בקרב ההורים התחושה היא שהכל נסגר "מעליהם", בלי התייחסות רצינית לצרכים. ויש תחושה נוספת, שאולי מאחורי הקלעים יש ניסיון לעשות "גשר" עד אחרי פסח, בתקווה שאחרי החג העניינים יירגעו, כי לאיזה מחנך או גננת בכלל יש עכשיו כוח להתמודד עם שגרת מלחמה, אזעקות ושיגורים - ובמקביל לנהל לימודים.
יכול להיות שזה לא נכון ואין כל שיקול זר בהערכות מצב ובאמת יש משהו נסתר שאנחנו פשוטי העם לא יודעים לגבי השיגורים. אבל כשלא נותנים פתרונות - זה בדיוק מה שאנשים מתחילים לחשוב.
ברור שאף אחד לא רוצה לקחת סיכון עם ילדים. אבל בין סיכון לבין לסגור את כל מערכת החינוך יש עולם שלם של פתרונות.
אפשר לפתוח מוסדות שיש בהם מרחבים מוגנים. אפשר לחלק לפי אזורים. אפשר לעשות ימים שונים לקבוצות שונות. אפשר לבנות מתווה.
פתרונות יש. השאלה היא אם במערכת החינוך באמת רוצים למצוא אותם - או שנוח יותר להשאיר את הילדים בבית, ואת ההורים להתמודד לבד.