יש רגעים בהיסטוריה שבהם מציאות אחת מתנפצת ברגע אחד ומחליפה אותה מציאות אחרת לגמרי. כך קרה לישראל במלחמה הנוכחית מול איראן ושלוחיה. לא רק זירה צבאית השתנתה כאן. גם שקר עמוק שהשתרש בשיח הישראלי במשך שלושים שנה קרס לנגד עינינו.
במשך עשורים חינכו את הציבור בישראל לפחד ממלחמה אזורית. בכל פעם שעלתה האפשרות לעימות רחב מול איראן, חיזבאללה או ציר הרשע, מיד הופיעו באולפנים אותם פרשנים ומומחים כדי להסביר מדוע הדבר בלתי אפשרי. הם הזהירו מפני חורבן. מפני קריסה כלכלית. מפני אלפי טילים ביום שימחקו ערים שלמות. מפני מציאות שבה ישראל פשוט לא תוכל לעמוד.
זה הפך כמעט לאקסיומה. קונספציה של פחד.המסר חזר שוב ושוב במשך שלושה עשורים: ישראל יכולה להילחם רק במלחמות מוגבלות. עימות אזורי הוא קו אדום. מחירו יהיה בלתי נסבל.
ואז הגיעה המציאות.
ישראל תוקפת בעומק איראן. חיזבאללה מצטרף למערכה. איראן משגרת טילים. והעורף הישראלי, למרות הקושי והמתח, ממשיך לתפקד. הכלכלה לא קורסת. החברה הישראלית לא מתפרקת. המדינה לא נכנסת לפאניקה. להפך. הציבור מגלה חוסן.
הטיילות לא מתרוקנות לגמרי. עסקים ממשיכים לפעול. אנשים יוצאים לעבודה. הילדים עדיין צוחקים ברחובות בין אזעקה לאזעקה. זו אינה אדישות. זו תכונה ישראלית עמוקה של עמידה בלחץ.
הפער בין המציאות לבין התחזיות הדרמטיות של שנים הוא עצום.במשך שלושים שנה סיפרו לנו שאם ישראל תעז להתמודד ישירות עם איראן, תיפתח קטסטרופה אזורית. אך המציאות מלמדת משהו אחר לגמרי. ישראל איננה מדינה שבירה. היא מעצמה אזורית. בעלת צבא חזק, מערכות הגנה מתקדמות וחברה אזרחית בעלת חוסן יוצא דופן.
כמובן, מלחמה היא תמיד קשה. יש נפגעים. יש פחד. יש שיבושים. אך בין זה לבין החזון האפוקליפטי שנמכר לציבור במשך שנים, קיים מרחק עצום.
כאן בדיוק מתגלה השקר הגדול של שלושים השנים האחרונות.
לא מדובר בשקר מכוון בהכרח. לעיתים זו פשוט תפיסת עולם שהתאבנה והפכה לאמת מוסכמת. מערכת שלמה של פרשנות ביטחונית, תקשורתית ואקדמית החלה להאמין בה בעצמה.
כך נולדה קונספציה. הקונספציה הזו לא השפיעה רק על דעת הקהל. היא השפיעה גם על מדיניות. היא עודדה זהירות יתר. דחיית עימותים. ניסיון אינסופי להכיל איומים במקום לנטרל אותם.
אך המלחמה הנוכחית חשפה דבר נוסף, מביך לא פחות. היא חשפה את כישלון תעשיית הפרשנות הביטחונית בישראל.
אותם פרשנים שמופיעים ערב ערב באולפנים, אותם אלופים בדימוס שמנתחים כל תנועה של צה"ל, טעו כמעט בכל התחזיות המרכזיות שלהם.
הם הזהירו מפני מאות טילים ביום. בפועל המספרים נמוכים בהרבה. הם הזהירו מקריסה כלכלית. הכלכלה ממשיכה לפעול. הם דיברו על פאניקה בעורף. בפועל הציבור מפגין עמידות.
אין כאן שמחה לאיד. טעויות הן חלק מהמציאות. אך כאשר אותן טעויות חוזרות שוב ושוב במשך שנים, אולי הגיע הזמן לשאול שאלה בסיסית יותר.
מי קובע את השיח הביטחוני בישראל. התקשורת הישראלית הפכה בעשורים האחרונים לבמה כמעט בלעדית של קבוצה מצומצמת של פרשנים. רובם מגיעים מאותה מערכת, מאותה תפיסת עולם, מאותה תרבות אסטרטגית.
במקום מגוון מחשבתי נוצר מועדון סגור. כאשר כולם חושבים אותו דבר, כולם גם טועים יחד.
התוצאה היא ציבור שמוזן במשך שנים בתחזיות קודרות ובתרחישים קיצוניים. לא מתוך זדון, אלא מתוך תפיסת עולם שהתקבעה עמוק מדי. אבל המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה, פשוט החליטה אחרת.
החוסן של החברה הישראלית גדול יותר מכפי שסיפרו לנו. היכולת הצבאית רחבה יותר מכפי שתוארה. והאיום האיראני, חמור ככל שיהיה, אינו סוף העולם. יש כאן גם לקח חשוב לעתיד.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולנהל את ביטחונה מתוך פחד. מדינה שמוקפת אויבים אינה יכולה לבסס את האסטרטגיה שלה על הנחת יסוד שהעימות הגדול הוא בלתי אפשרי.
ההיסטוריה מלמדת בדיוק את ההפך. לעיתים דווקא ההרתעה האמיתית נוצרת כאשר היריב מבין שאתה מוכן להתמודד גם עם העימות הגדול.
המלחמה הנוכחית עדיין רחוקה מסיום. מוקדם לחלק ציונים. אך דבר אחד כבר ברור: היא שברה מיתוס.
המיתוס שלפיו ישראל אינה יכולה לעמוד במלחמה אזורית.
היא יכולה. לא משום שהמלחמה קלה, אלא משום שהחברה הישראלית חזקה יותר מכפי שסיפרו לנו במשך שנים.
ואולי הלקח החשוב ביותר איננו צבאי כלל. הוא אינטלקטואלי. מדינה חייבת להיזהר מקונספציות. הן עלולות להשתלט על השיח הציבורי, על החשיבה הביטחונית ועל קבלת ההחלטות. וכאשר זה קורה, המציאות מתחילה להיראות דרך משקפיים מעוותים.
שלושים שנה של פרשנות ביטחונית לימדו את הציבור הישראלי לפחד ממלחמה אזורית. המלחמה הנוכחית מלמדת שיעור אחר לגמרי. לפעמים הפחד הגדול ביותר איננו האויב שמולך. אלא הסיפורים שמספרים לך בטלוויזיה ושאתה מספר לעצמך עליו.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים