אמש לביא, בננו האהוב, התארס עם בחירת ליבו שני. רגע גדול של שמחה. רגע שבו בן יקר מתחיל לבנות את ביתו בישראל.
אבל עבור משפחה שכולה, שמחה כזו אינה פשוטה. כי בתוך השמחה הזו יש גם חלל. יש דמות שאמורה הייתה להיות שם… ואיננה. חתונת אח היא רגע שבו האח הגדול עומד לידו. מחבק, מדריך, צוחק, מלווה, אולי גם מתרגש קצת יותר מכולם.
וגלעדוש, האח הגדול של לביא, איננו איתנו. הכאב כידוע, לא נעלם. הוא חלק מאיתנו, חלק בלתי נפרד משגרת חיינו. והיום שוב אנו מתוודעים לכך שליצור שמחה בתוך מציאות של שכול, זו מלאכה עדינה של הלב. זה ללמוד לא לברוח מהכאב, אבל גם לא לתת לו לעצור את החיים.
כי לצד הגעגוע, אנחנו מוצאים גם כוח. כוח שנובע מהרוח שגלעד השאיר אחריו. רוח של אומץ, של אמונה, של אהבת החיים ושל מסירות לעם ולארץ. ומתוך הרוח הזו אנחנו מבינים: הדרך הנכונה לזכור , היא גם להמשיך לבנות. ובמובן מסוים, זה גם הסיפור של עם ישראל כולו בימים האלה.
מצד אחד הזיכרון הכואב של טבח שמחת תורה, של השביעי באוקטובר, ושל הנופלים הרבים במלחמה. כאב שמלווה את כולנו יום־יום. ומצד שני, העוצמה של עם ישראל. הגבורה של הלוחמים, ההצלחות במערכה מול אויבינו, היכולת לקום גם אחרי מכה קשה ולהמשיך קדימה. זהו יופיו של עם ישראל.
עם שלא שוכח את כאבו, אבל גם לא נותן לכאב לעצור את דרכו. עם שמחזיק את הזיכרון ביד אחת, וביד השנייה ממשיך לבנות חיים.
לביא אהוב שלנו, האירוסין שלך עם שני היום הם עוד צעד בדרך הזו. אנחנו מאחלים לשניכם שתזכו להקים בית של אהבה ואמונה, בית שיודע לזכור אבל גם יודע לבנות, לצמוח ולהמשיך קדימה.
ואולי זו המשמעות העמוקה של התמונה הזו שלך ושל גלעד. שגם כשהדרך ממשיכה קדימה, אתה יודע, חש ומרגיש, שיש יד על הכתף שלא באמת עוזבת.