11 ימים עברו מאז שפרצה המלחמה. אזעקות, מוסדות החינוך מושבתים, המשק מקרטע ורבים גויסו למילואים. שאלה אחת מרחפת באוויר בכל בית ובכל מקלט: מתי זה ייגמר? מתי נוכל לחזור סוף סוף לשגרת החיים הנורמאלית בלי לפחד מהטיל הבא?
האמת היא שאף אחד לא יודע (כנראה, אפילו טראמפ לא). אבל אולי השאלה החשובה באמת היא לא מתי בדיוק זה יסתיים, אלא מה אנחנו עושים עם עצמנו עד אז.
אז הנה שלוש נקודות ששווה לחשוב עליהן בממ"ד באזעקה הבאה:
1. להבין למה זה קשה לנו
בחיים יש שני סוגים של קשיים. הריון, למשל, יכול להיות תקופה ממש לא פשוטה. בחילות, הקאות, צירים לא סדירים. אבל יש דבר אחד שמחזיק את האישה: הידיעה שבסוף מגיעה הלידה. אף תינוק לא נשאר בבטן לנצח.
ברווקות, לעומת זאת, יש קושי מיוחד בגלל חוסר הידיעה. גם שם יש בדידות, אכזבות וייסורי נפש, אבל מעל הכול מרחף צל גדול: אין אף דד ליין לסיום. זה יכול לקחת כמה חודשים, עלול לארוך כמה שנים, וייתכן (חלילה) שלא יסתיים לעולם...
ומלחמות? במובן הזה הן דומות יותר לרווקות מאשר להריון. נכון, ברור שזה לא לנצח - אבל אף אחד לא יודע לומר כמה זמן זה יימשך.
אם יש משהו שיכול לעזור במצב כזה הוא להסיט את העיניים מהסוף, אל האמצע. להפסיק לעסוק בשאלה חסרת התוחלת מתי אעמוד כבר מתחת החופה או מתי תיגמר המלחמה, ולהתמקד בשאלה אחרת: איך אני חי את היום הנוכחי, הכי טוב, הכי חזק, הכי שמח והכי משמעותי שאני יכול.
2. לזכור שדברים גדולים לוקחים זמן.
כבר בגן לימדו אותנו את הכלל: "סבלנות, סבלנות - לא קונים בשום חנות". וישראלים הם כידוע מאותגרי סבלנות. אנחנו אוהבים דברים מהירים וחדים, מבצעי בזק. "מלחמת ששת הימים", כזה. תהליכים ממושכים והדרגתיים? זה פחות הקטע שלנו.
אבל מה לעשות שההיסטוריה מלאה במאבקים ארוכים, וגאולתם של ישראל מופיעה "קימעא קימעא".
תחשבו רגע על האנגלים: במהלך הבליץ על לונדון בשנת 1940 הנאצים הפציצו את בירת אנגליה כל לילה במשך שמונה חודשים! מיליון פצצות הוטלו על העיר, כ-43 אלף אזרחים נהרגו, מאות אלפים נפצעו ויותר ממיליון בתים נחרבו. אלפי אנשים חיו אז במשך חודשים בתחנות הרכבת התחתית כדי למצוא מחסה מההפצצות.
ובכל זאת הבריטים החזיקו מעמד. איך? כי הם ידעו שהם עומדים מול המפלצת הנאצית. הם ידעו שאם רוצים לעצור אותה מלהשתלט על העולם - צריך אורך רוח וסבלנות. הם ידעו שאין להם ברירה אחרת מלבד להחזיק מעמד ולנצח.
3. לראות את התמונה הגדולה.
בואו לא נשכח - המאבק שמתרחש כאן גדול יותר ממאבק נקודתי על הביטחון של מדינת ישראל. אנחנו חיים בעולם מטורלל שבו מושגים בסיסיים של טוב ורע מיטשטשים.
ודווקא בתוך הבלבול הזה יש לעם היהודי תפקיד ייחודי. העולם כולו נושא אלינו ברגע הזה עיניים ולומד איך להבדיל בין אור לחושך ואיך למגר את הברבאריות, כל זאת תוך כדי שאנו רותמים לכך את המעצמה הגדולה בעולם להילחם לצידנו כתף אל כתף. אולי לא במקרה המלחמה פרצה בשבת זכור, בה קראנו על המאבק בשורש הרע העולמי - עמלק. את המשימה שהתחלנו אז - אנחנו פשוט ממשיכים היום.
ולצד זאת חשוב לא לאבד פרופורציות. אנחנו לא במלחמת קיום כמו בתש"ח, וגם לא ברגע הטראומטי של השביעי באוקטובר. מדינת ישראל היום חזקה, יציבה ואיתנה. מי שנאבק כאן באמת על קיומו הוא המשטר האיראני המושחת.
והנה עוד דבר שקל לפספס בתוך הרעש התקשורתי: אנחנו חיים בתוך ניסים. מאות טילים וכטב"מים שוגרו לעבר ישראל במהלך המלחמה, ובאופן יחסי הנפגעים מועטים מאוד. אין עוד מקום בעולם שספג כמות כזו של אש, עם כמות כזו של נזק.
אז עד שהכול ייגמר - אנחנו נמשיך לחיות, להאמין ולבנות. נזכור שאנחנו חיים בתקופה היסטורית, זוכים להגשים חלום של דורות וכותבים ברגעים אלו ממש את הפרק הבא בתנ"ך.
כי בסופו של דבר, אחרי כל המלחמות וכל הסערות, יש אמת אחת שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב:
עם ישראל חי - והנצח מנצח.