בזמן שעיני המדינה נשואות למבצע "שאגת הארי" בעומק איראן, תושבי קו העימות בצפון ממשיכים לנהל מלחמת התשה יומיומית.
תמירה לנג, תושבת מטולה וחברת כיתת הכוננות המקומית, שיתפה הבוקר (רביעי) בראיון לדנה בצלאל ב'כאן מורשת' את תחושותיה הקשות מחודשי הלחימה הארוכים תחת איומי הנ"ט והתצפיות של חיזבאללה.
"קשה לתאר את המצב בסרגל של מציאות רגילה", אומרת לנג, שנשארה ביישוב לאורך כל התקופה. "היינו פה כמו ברווזים במטווח. בזמן שהמערכה הייתה בעזה - במטולה חטפנו ירי יומיומי משלל הארסנל של חיזבאללה, ולעיתים בתחושה שאין תגובה מספקת".
לנג מתארת מציאות שבה המושבה הוותיקה הפכה לשדה קרב. "למטולה אין יום ואין לילה. הלילות לבנים והימים מטורללים. זמן ההגעה למרחב מוגן הוא אפס שניות - כשנשמעת האזעקה אתה כבר צריך להיות בפנים".
לדבריה, האיום המוחשי ביותר הוא טילי הנ"ט המדויקים: "המשמעות היא שהם מתצפתים עליך, מתקרבים כדי לשגר ורואים הכול. כשהם פוגעים-- זה לא נעים בלשון המעטה".
אחד הנתונים המדאיגים ביותר שמעלה לנג נוגע לחוסן הקהילתי. לדבריה, רק כמחצית מהתושבים חזרו ליישוב לאחר הפינוי, אך הפילוח הפנימי קשה עוד יותר: "מהתושבים הוותיקים חזרו בערך 36 אחוזים בלבד. השאר הן משפחות חדשות".
היא מדגישה את הקושי בגידול ילדים בצל הדי הפיצוצים. "הילדים בלי מסגרות, נמצאים בבתים, וצריך לתווך להם את קולות הירי. אנחנו בתוך סרט מלחמה - שומעים גם את הירי של חיזבאללה אלינו וגם את התגובות של כוחותינו".
לנג לא חוסכת בביקורת ודורשת מהדרג המדיני. "הייתי רוצה קודם כול לשמוע אותם. גם אם האמת לא נעימה - צריך לתת לתושבים סקירה ולהסביר למה הדברים מתנהלים כך. צריכה להיות תקשורת בין העם למנהיגיו כדי שנוכל להבין את גודל הרגע ולא להישבר".
לסיום היא מבהירה כי ללא שינוי אסטרטגי בשטח, עתיד ההתיישבות בצפון בסכנה. "הבתים כאן במרחק 200 מטר מהגבול. אי אפשר לגדל כך ילדים. אם לא יהיה אזור חיץ שיגן על תושבי הגליל - אנשים פשוט לא יישארו כאן".