יומיים לפני שבת זכור, כאשר ההכנות למבצע שאגת הארי היו בעיצומן, בלי שרובנו ידענו על כך כמעט דבר, נשא האלוף רומן גופמן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, והמיועד לראשות המוסד, נאום מכונן שמומלץ לכל אזרח בישראל לשמוע (תודה רבה לידידי אודי בן חמו, מראשי ארגון "סוללים דרך", שהסב את תשומת ליבנו לנאום החשוב הזה).
נאומו של האלוף גופמן נישא ביום וינגייט, לזכרו של הקצין, הבריטי שכונה "הידיד", שפעל רבות להקמת תשתיות הביטחון למדינה שבדרך, בהקמתו את פלוגות הלילה המיוחדות ועוד.
הסיפור שבו פתח רומן, על וינגייט שכאשר נדרש לשכנע את הפיקוד הבריטי בתוכניותיו, לא היסס לעצור טרמפ לגנרל וייוול באמצע כביש ירושלים־תל־אביב כדי להציג את רעיונותיו. לדבריו, הסיפור הזה ליווה אותו בדילמות פיקודיות רבות: הצורך לפעול למען הייעוד גם מחוץ למסגרות המקובלות.
מכאן עבר לעסוק בארבעה מוקדים לשינוי התרבות הביטחונית, ארבעה עקרונות שלדבריו חייבים להפוך ל"תוכנית עבודה" ולחלק מהדנ"א של מערכת הביטחון.
הנקודה הראשונה לדבריו היא הרצון (רצון מול רצון). ביטחון ישראל תלוי ברצון לגבור על האויב, רצון שצריך להיות עוצמתי יותר מזה של הצד השני. גופמן סיפר שבתקופתו כמח"ט 7 היה שואל קצינים: "האם אתה רוצה להרוג מחבלים?", לא כדי לקבל תשובה טכנית, אלא כדי לעורר שיח על המהות של להיות לוחם.
הידיעה הרצון והיכולת
ואז הוא סיפר סיפור מדהים שמבהיר את הנקודה הזאת: "במנהרות חיזבאללה שהשמדנו לפני המלחמה... כשירדתי למטה, יכולתי לראות ציורי קיר. יש הרבה חוכמה בציורי קיר... אותם לוחמים ששנים על גבי שנים, במעטפת חשאיות אדירה פשוט חצבו בסלע בעומק עשרות מטרים... ומה הם כתבו שם? 'אנחנו בדרך לירושלים'. הם 80 מטר בעומק האדמה בגליל העליון, והם בדרך לירושלים."
הוא המשיך לספר שבתחילת המלחמה, כשנכנס לעזה, חיפש את הכתובות של חיילי צה"ל וחשש למצוא קללות, אך מצא עולם אחר: "היו שם דברי שבח וגבורה לנופלים, היו שם פסוקים מהמקורות..."
ואז גופמן ציטט את דברי הרב קוק זצ"ל מתוך אורות הקודש סדר ד, הידיעה והרצון (פסקה נח, "הידיעה הרצון והיכולת"): גופמן הביא את תמצית הדברים (הידיעה מביאה לרצון, רצון מביא ליכולת), נביא את דברי הרב במלואם:
"הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת - כן הרצון להתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת..."
החלק השני בשיחה עסק ביוזמה: "פעולה כשאתה לא יודע שאתה חייב". גופמן מבקש להבדיל בין "מלחמת אין ברירה" (תגובה), לבין יוזמה התקפית שמשנה את כללי המשחק. וכך הסביר: "יוזמה זו פעולה כשאתה לא חייב, או אני אתקן את עצמי - כשאתה לא יודע שאתה חייב. זאת יוזמה".
כדי להבהיר את כוונתו הוא משתמש בדוגמה מהחזית הסורית במלחמה, שבה הוחלט להשמיד את הצבא הסורי וליצור רצועת חיץ: "לא היינו חייבים. פעלנו מתוך איום מתהווה, מול הזדמנות אסטרטגית אופרטיבית למדינת ישראל... אלו היו החלטות משמעותיות מאוד מיוזמה של צה"ל".
ההבדל בין ה"אפשרי" ל"בלתי אפשרי"
הנקודה השלישית בדבריו הייתה בנושא ההכרעה: "לשנות מצב מן היסוד". לדבריו ההכרעה אינה רק הניצחון בקרב, אלא שינוי תודעתי לגבי מה אפשר להשיג במזרח התיכון. וכך הסביר לגבי שבירת הקונספציה: "אנחנו היינו בטוחים, גם אני, שיש כאלה שאי אפשר לנצח אותם... שאין בכוחנו לשנות את המציאות מן היסוד. זה מה שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות".
"ההבדל היחיד בין בלתי אפשרי לאפשרי הוא ש'אפשרי' היה, ו'בלתי אפשרי' יהיה. זה ההבדל". כדוגמה לדבריו הוא הסביר את השילוב בין הדרג המדיני לצבאי גם בנושא החטופים ש"שבר את האסטרטגיה של חמאס והפך אותה מנכס לנטל".
הנקודה הרביעית והאחרונה בדבריו התמקדה בצניעות ובביקורת עצמית: "להקשיב לאזרחים". לדבריו, זהו המרכיב המאזן שמונע מהצבא לקפוא על שמריו בעקבות הצלחות. את המלכודת שיוצרת הצלחה תיאר כך: "הצלחה הרבה פעמים גורמת לנו לחזור אחורה, גורמת לנו תחושה טובה שמה שאנחנו עושים היום באופן מוצלח, יהיה מוצלח גם מחר. זה כמעט תמיד לא הולך ככה".
כמפתח לכך הוא קורא לפרוץ את גבולות המערכת הצבאית: "חלק לא מבוטל מהרעיונות שיושמו במלחמה הזאת באו מחוץ למערכת. צריך להקשיב לאנשי הייטק, ולאנשים שהם סתם אזרחים מודאגים... אלה שעשו את זה הביאו ערך מוסף ענק".
בסיום דבריו ערך גופמן השוואה מרתקת בין אהרן ושרה אהרונסון מייסדי ארגון הביון ניל"י, לבין מרדכי ואסתר. בדמויות אלה הוא רואה דוגמה ומופת למנהיגות ולמסירות נפש למען מטרה נעלה.
בסיום דבריו מפנה גופמן את המבט אל העתיד: "הדור הצעיר שלנו, הם התקווה הגדולה שלנו. כי שינוי תרבותי בסדר גודל כזה - אנחנו מתוך המלחמה יוצרים את התנאים, את השפה, מעלים את אנשי המופת, מספרים את הסיפור ומסבירים מה עשינו. כן, יש פה מצפן הלאה, אבל את השינוי האמיתי - הם יעשו..."
המסע עדיין לא תם
השבת נקרא את סיומו של ספר שמות וגם את פרשת החודש, כהכנה לחודש ניסן הבא עלינו לטובה. החיבור הזה מאפשר את הפרספקטיבה בין הראשית לאחרית - זוהי סקירה של מה שעבר עלינו כעם בשנה הזאת, מראש חודש ניסן שלפני היציאה ממצרים ועד לראש חודש ניסן של השנה שלאחריה.
מבחינה אישית ולאומית היה זה מעבר מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. ומבחינה רוחנית היה זה מעבר מעומק טומאת מצרים, מ"ט שערי טומאה, עד ל"וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לה). עם ישראל צועד עם לוחות הברית שבלב המשכן, עודם זוכרים את ניסי ההתגלות בים סוף ובהר סיני.
נראה שהגענו אל היעד, כדברי הרמב"ן: "כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".
אלא שכאן מגיעה ההפתעה. לא כך אנו מסיימים את חומש שמות אלא בשלושה פסוקים אחרים: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם".
פסוק הסיום מהדהד באוזנינו את היעד - אנחנו בדרך לירושלים. עודנו במסע אל עבר הגאולה השלמה שתתממש בגירוש האויב, בכיבוש ובהתיישבות בכל חלקי ארצנו ובניין המקדש בראש ההרים, בע"ה. וכל הניסים והנפלאות שאנו עדים להם בתקופה הזאת, עם כל מה שזכינו לראות עד עכשיו, רק מעמיקים את הרצון והציפייה לכך.
חזק חזק ונתחזק!