בשנת 1906, ביריד כפרי, נערכה תחרות פשוטה: לנחש את משקלו של שור. המדען פרנסיס גולטון, שנכח במקום, אסף את כ-800 פתקי הניחוש שהוטלו לקלפי, חלקם של מומחים כמו קצבים וחקלאים, ורובם של עוברי אורח ללא כל ידע מוקדם.
כשהשלים את החישוב, גולטון נדהם: הממוצע של כל הניחושים יחד פספס את המשקל האמיתי של השור בקילוגרם אחד בלבד. ההמון התגלה כמדויק יותר מכל מומחה בודד. לתופעה הזו אנחנו קוראים "חכמת ההמונים", ועל ההנחה הפלאית הזו, שהממוצע של כולנו יחד חכם יותר מכל יחיד, מושתתת, במידה רבה, הפוליטיקה והשיטה הדמוקרטית שלנו.
אבל נדמה שאת העיקרון הבסיסי הזה שכחו לחלוטין באולפני התקשורת, באולמות בתי המשפט ובדיונים הפוליטיים שלנו. כך, למשל, צייץ בעבר יאיר גולן: "נתניהו - אל תעז לטרפד עסקה. אל תעז לערבב שיקולים פוליטיים". להטיח באנשי ממשלה ובחברי קואליציה ביקורת על כך שהם מונעים מ"שיקולים פוליטיים", זו כנראה הביקורת ההזויה ביותר ששמעתי מעודי.
קחו את המלחמה באיראן שמתנהלת כעת. גם היום נשמעות טענות כי זו מלחמה חסרת פואנטה, ושביבי פתח בה משיקולים פוליטיים בלבד. מול כל אותם אנשים שממחזרים את הטענה הזו, עליכם להציב שאלה אחת ויחידה: למה שהצעד הזה בכלל יעזור לביבי פוליטית? הרי אם פעולה צבאית באיראן עוזרת לו פוליטית, זה רק משום שהרוב המוחלט של הציבור חושב שזה הצעד הנכון למען ביטחון המדינה.
הרי מה בעצם אומר טיעון "השיקולים הפוליטיים"? הוא אומר שהאדם עושה את מה שהוא עושה רק כדי להישאר בתפקידו לאורך זמן, גם בקדנציה הבאה, ושהוא פועל במטרה להיבחר שוב. אבל רגע, אם מישהו פועל במטרה להיבחר שוב, המשמעות היא שהוא קשוב ל'חכמת ההמונים' ועושה בדיוק את מה שהציבור בחר בו לעשות. זה דבר טוב! הלוואי שכל הפוליטיקאים היו מתנהלים אך ורק מתוך שיקולים פוליטיים. הרי זה בדיוק הקטע של פוליטיקאים.
אם לסכם זאת במשפט אחד: אני מקווה שיותר פוליטיקאים יפעלו מתוך שיקולים פוליטיים ולא משיקולים אחרים, ושיותר שופטים יפעלו מתוך שיקולים אחרים - ולא משיקולים פוליטיים. וזכרו: מיליארד סינים לא טועים.