קודם שחוזרת התורה על מלאכת המשכן, פותחת היא במלאכת ששת הימים ובמצות השביתה ממלאכה ביום השבת.
'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -וַיֹּאמֶר: אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר־צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה' ; כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.'.
לעצם המלאכה חשיבות יתירה, כדברי רבי טרפון באבות דרבי נתן [יא], גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. וכפי שאומר הרמב"ן [שמות לו,ח], ...כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה.
למלאכה חשיבות רבה כי היא מהווה השתתפות האדם בתיקון העולם. 'וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ'. [בראשית ב,טו]. זהו ייעודו. וכן כתוב 'כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוקים לעשות'. המלאכה על פי המהר"ל, [תפארת ישראל ג], היא הדרך בה משלים האדם את העולם שנברא חסר. אדם לעמל יולד, והעמל הוא היציאה אל הפועל, ותמיד הוא בכוח עוד לצאת אל הפועל. כי האדם הוא 'בכוח ויוצא אל הפועל', וכמה שהוא יוצא אל הפועל נשאר עדיין בכוח לצאת עוד אל הפועל תמיד. כי 'האדם הוא בעל פעולה ומעשה' [גבורות ה' מג], כלומר מהות האדם היא היכולת ליצור ולפעול בעולם שנברא חסר במכוון. יתר על כן, האדם צריך את המלאכה, את דרך הארץ, שאם אין לאדם מלאכה להתעסק בה - הריהו בא ליד חטא.
זאת ועוד, אומרת הגמרא במסכת ברכות: 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים' [ברכות ח.]. ויפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון [אבות ב,ב].
כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד-תורה [ג,י]: גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ושואבי מים... ולא ביקשו מן הציבור', היינו עבדו לפרנסתם. ועוד כותב הרמב"ם בחריפות יתירה, שכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם.
ובהלכות מתנות עניים [י,יח] כתב: 'לעולם ימנע אדם עצמו מלהזדקק לבריות... אפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת'. ראינו, אפוא, במעלתה וחשיבותה של המלאכה בעיני חז"ל בששת ימי המעשה. אך גבוה מעליה עומדת וגם ניצבת חשיבות וקדושת השבת ביום השביעי. השבת משביתה כל מלאכה ואפילו מלאכת מצווה כמלאכת המשכן שכל ייעודה בהשכנת שכינה בישראל. וכל כך למה? כי אות היא בין ישראל לאביהם שבשמים. אות היא כשמקדשיה מזכירים מדי שבת את מעשה בראשית, ואות היא כשמקדשיה מזכירים מדי שבת את יציאת מצרים. עם כל חשיבות הקמת מקום קדוש בו תשרה שכינה, קדושת הזמן הבא לידי ביטוי בשבת גוברת.
מפסוקים אלה בהם פתחנו למדו חז"ל שכל איסורי ל"ט מלאכות שבת, נלמדים מהמלאכות בהן בנו את המשכן. אך למרות זאת, כה חשובה היא המלאכה, שמן התורה רק מלאכת מחשבת נאסרה, ולכן כאשר שניים עושים מלאכה שניתן לעשותה על ידי אחד, לרבי יהודה שניהם פטורים, ולרבי מאיר פטורים רק אם כל אחד עשה חלק מהמלאכה. לדוגמה: מלאכת הוצאה מרשות לרשות, כשהאחד עוקר חפץ מרשות היחיד והשני מניחו ברשות הרבים . ועוד אומרת הגמרא במסכת שבת , על הפסוק 'לא תעשה כל מלאכה', עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. היינו, עשיית מלאכה אסורה רק כשהיא נעשית בדרך עשייתה, אבל אם נעשית בצורה שאינה ישירה, אין היא אסורה מן התורה. אולם אם בסופו של דבר נעשית מחשבתו, חייב עליה אף אם נעשתה בגרמא. [ב"ק.].
משבאה השבת, באה מנוחה. ולא רק מנוחה הגוף, אלא גם ובעיקר מנוחת הנפש. אומר הילקוט שמעוני, [רמז תח] - מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל', אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: בשבת, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת וכו'.
דרגות יש בחשיבות; מלאכה חשובה, אך שבת חשובה ממנה אף אם היא נעשית לצורך מלאכת מצווה כבניית בית לה', בניית המשכן. אך חשיבות ברית המילה עולה אף על חשיבות השבת, ומחללים את השבת כדי למול מילה בזמנה, ביום השמיני. ככתוב: 'וביום השמיני יימול בשר ערלתו" [ויקרא יב, ג] - אפילו בשבת [שבת קלב].
גדולה מילה שדוחה את השבת. שבת היא אות וברית מילה היא אות, אך ברית המילה הינה ברית יסודית ותמידית בין הקב"ה לישראל, המבטאת את שלמות האדם, נזר הבריאה, לעומת השבת המבטאת את שלמות הבריאה שלא נעשתה אלא בשביל ישראל. לכן תיקון האדם ובריתו עם בוראו עולה קדושת סדר הטבע. כך עולה מהמהר"ל בתפארת ישראל [פרק ב]. מדרגת היום השמיני, בו נימול האדם, היא מעל הטבע, וככזו גוברת היא על היום השביעי, המסמל את הטבע, את שבעת הימים בהם ברא ה' את עולמו.
והנה כברית-המילה עוד גבוה מעל קדושת השבת - הלוא הוא קרבן התמיד. אומרת התורה: 'ואת קרבני לחמי לאשי...תשמרו להקריב לי במועדו' [במדבר כח]. קרבן ציבור הקבוע בזמן דוחה את השבת, כי יש להקריבו ככתוב 'במועדו'. [שבת קלב.]. וזאת כי עבודת המקדש היא עבודת האומה כולה. מחד ראינו שמלאכת המשכן, הגם שבאה להשכין שכינה בישראל, נאסר לעשותה בשבת, אך באשר לקרבן התמיד, המבטא כשמו את רציפות עבודת ה' במקדש, את רציפות החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן נעשה גם בשבת, כהשלמה לקדושת השבת, מבלי לגרוע חלילה בקדושתה.
מצינו אפוא ארבע מדרגות בקדושה. מקום - קדושת המשכן. זמן - קדושת השבת . אדם - קדושת ברית-המילה. ואומה - קדושת עבודת המקדש, הקרבת קרבן הציבור, קרבן התמיד במועדו. אך גבוה מעל גבוה נמצאת קדושת החיים. פיקוח נפש דוחה שבת. קדושת החיים דוחה את קדושת השבת. ושתי דרשות שונות נימקו דחייה זו . האחת היא של ר' שמעון בן מנסיא האומר ביומא על הכתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת...', חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. לפי דבריו אם מדובר ב'אוכל נבלות להכעיס', שאין כוונתו לשמור כלל שבתות, לא היה לכאורה מקום להצילו. אך בא שמואל ואומר: אמרה תורה 'וחי בהם', וחי בהם ולא שימות בהם, וכך פוסק גם הרמב"ם בהלכות שבת [ב,א] - דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. לפיכך חולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך.
וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך - מחללים עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת. זוהי עליונותה של קדושת החיים. יתכן שגם ר' שמעון בן מחסיא וגם שמואל מכוונים לכך שעל ידי שיצילוהו, הגם שבשל כך יחללו את השבת, הרי נביא את האדם למצב בו מבחינה פוטנציאלית יוכל לעשות רצון קונו ולמלא את ייעודו בקיום מצוות התורה. כך ראיתי בדברי מו"ר הרב אשר וייס שליט"א. ובכלל, הרי יתכן וישוב בתשובה ובעתיד ישמור שבת.
פיקוח נפש, קדושת החיים, דוחה כל התורה כולה, ובכלל זה דוחה גם קיום ברית מילה. כותב הרמב"ם: אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי כי סכנת נפשות דוחה הכל, ואפשר למול לאחר זמן , ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם'. שמירת החיים היא תנאי לקיום התורה, לכן מצווה שנועדה לשמור על החיים קודמת. אין כאן ביטול שבת, או ביטול מצות מילה, אלא הגשמת מטרת התורה, קיום רצון ה'.
אין אפוא לראות סתירה או התנגשות בין מצוות, אלא סדר בערכים של מצוות התורה, של רצון ה'. יש ומצות עשה דוחה מצות לא תעשה. שבת דוחה את מלאכת המשכן ומלאכה ככלל. ברית-מילה וקרבן התמיד דוחים את השבת. ופיקוח נפש דוחה את המצוות כולן. התורה מגלה לנו איזו מדרגה יסודית יותר, כשהחיים שניתנו לאדם עולים בחשיבותם על הכל.
זה עתה יצא כרך נג של האנציקלופדיה התלמודית בראשות הרופ"א, הרב ופרופסור אברהם שטינברג, הי"ו, ובו ערך נפלא על מניין תרי"ג מצוות. בתורה תרי"ג מצוותיה, כדברי רבי שמלאי . נחלקו אלו מצוות כלולות בתרי"ג המצוות, ובנוסף אין אדם יודע שכר מצוה ומצווה, מדורגות הן. לא בכדי אומרים אנו שלש פעמים ביום ב'מודים דרבנן', 'לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם'. מחד מבקשים אנו לשמור חוקיך, אך משנראה לנו שיש סתירה, מבקשים אנו 'לעשות רצונך'. כך לעניין היתר אכילה לחולה ביום הכיפורים, כך לגבי הצלת פצוע שיש בו סכנה בשבת וכדומה.
כללי הקדימויות נקבעו על ידי חז"ל. מן המפורסמות היא מחלוקת חכמינו האם השבת הותרה או שמא רק דחויה במצב של פיקוח נפש . אומר הרמב"ם שהשבת היא 'דחויה', - 'דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום' [רמב"ם הלכות שבת ב,א]. עם זאת, הרמ"א, רבי משה איסרליש, סובר בתשובותיו [סימן עו] שהשבת הותרה מכללה במקרה של פיקוח נפש. אך למרות שהרמ"א סובר שהשבת הותרה במקרה של פיקוח נפש, סובר הוא 'שאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשותו על ידי גוי בלא איחור כלל עושים על ידי גוי. וכן נוהגים. ומוסיף, שבמקום שיש לחוש שיתעצל הגוי אין לעשות ע"י גוי'.
לעומתו סובר בעל השולחן-ערוך, רבי יוסף קארו, שכאשר מחללים שבת על חולי שיש בו סכנה, משתדלים שלא לעשות על ידי גוי וקטנים ונשים, אלא עושים את המלאכה על ידי ישראל גדולים ובני דעת, כלשונו. [אורח-חיים סימן שכח, יב]
הרשב"א משווה עבודה בבית המקדש בטומאה במצב בו רוב הציבור טמא, ולכן, אומנם העבודה מותרת, כי טומאה הותרה בציבור, אך היא 'דחויה', ולכן יש לתור אחר כהנים טהורים כדי לבצע את עבודת המקדש. קדושת השבת עדיין קיימת אך קדושת החיים דוחה אותה במקרה חירום.
לעומת זאת, לסוברים שהעבודה בטומאה הותרה במצב בו רוב הציבור טמא, הרי שאין כלל לתור אחר כהנים טהורים בדווקא. וכך הוא אפוא גם לעניין פעולות המותרות מפני פיקוח-נפש בשבת. כי מבחינה רעיונית השבת מבטאת את קדושת הזמן, אך פיקוח-נפש מבטא את קדושת החיים, ערך שבגינו בשל קדושת הזמן יש לטפל במקרה של פיקוח נפש המבטא את קדושת החיים. בגישה זו אין כלל סתירה בין ערך השבת לבין ערך החיים. וכך הוא לעניין ברית מילה בשבת. כל עוד יהודי אינו נימול, הרי נותר הוא ערל.
ההבנה הפשוטה היא שמילה דוחה שבת, לא מצד פיקוח-נפש, אלא מצד מצוות המילה, מצד הפסוק 'ביום השמיני' המחייב מילה ביום השמיני בדווקא. אך מצוות מילה דוחה את השבת, בדומה לפיקוח-נפש שדוחה את השבת, כי אדם שלא נימול אין לו מציאות, חסר הוא בעצם הופעת החיות שלו, ולכן מצווה התורה למול ביום השמיני גם בשבת.
בימים אלה עוסקת ישראל במלאכת חיסול הרוע הסובב אותנו בשם קדושת הזמן, קדושת נצח-ישראל, קדושת חייה הנצחיים של האומה הישראלית. ולכן הותרה לכתחילה מלאכת חיסול הרוע גם בשבת קודש, כשאין בכך משום חילולה ומשום כל פגיעה בקדושתה, אלא השלמת קדושתה של השבת לקדושת המקום, לקדושת ארץ- ישראל, לקדושת העם היושב עליה ולקדושת העולם כולו.
תחזקנה ידי כל הלוחמים אשר קדושת השבת הותרה להם מפני קדושת מסירות- נפשם בהצלת כלל ישראל. קדושת החיים מגלה בפני הכל את עומק קדושת השבת במלוא תפארת קדושת הזמן. קדושת הזמן עליה נקרא השבת, שבת החודש, בו נתנה לישראל הזכות לקדש את הזמנים.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל