בעבודת ה' יש שני מצבים. יש עבודה של שגרה, ויש עבודה של שעות מיוחדות.
בשגרה הכול מתנהל כסדרו: תפילות בזמנן, לימוד תורה, בניין הדרגתי של האישיות והאמונה. זו עבודת ה' של "תמידים כסדרם" - בניין איטי ומתמיד של החיים הרוחניים.
אבל יש זמנים אחרים. זמנים של משבר, של התמודדות, של מציאות לא רגילה. אז עבודת ה' משתנה. היא אינה רק המשך של השגרה, אלא קומה אחרת לגמרי. זה הזמן של "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר", זמן שבו אדם מתעורר לגדלות מיוחדת, למאמץ רוחני שלא היה מתעורר אליו בימים רגילים. כמו קרבן נדר ונדבה.
דווקא בשעות כאלה ניתנת לאדם הזדמנות לעלות למדרגות גבוהות, שבשגרה היו נבנות במשך שנים.
חז"ל לימדו אותנו עיקרון גדול: כאשר יש רפיון, כאשר מצווה מסוימת נחלשת, מי שמתחזק בה באותה שעה זוכה לשכר גדול במיוחד (ע"פ ירושלמי ברכות סוף פ"ט).
כך היה גם לאחר חטא העגל. בשעת משבר שבט לוי קם, התייצב, והתעלה. מתוך המשבר צמחה מדרגה חדשה בישראל.
האויבים שלנו הבינו שאין בידם להכריע את ישראל בשדה הקרב, לכן עיקר מאמציהם מופנים אל העורף. הם בנו תפיסה שלמה סביב רעיון זה כאילו העורף ובעצם החברה הישראלית היא חלשה ושבירה, כמו "קורי עכביש", כמו שחשב מנהיג חיזבאללה.
אך בחסדי שמים ראינו כיצד אותה תפיסה התנפצה ומתנפצת פעם אחר פעם. מי שחשב שקורי עכביש הם מה שמחבר את החברה הישראלית גילה לפתע כי הבונקרים שבנה לעצמו הפכו ל"מכתש עכבישים". משום שהעורף הישראלי אינו נקודת חולשה - הוא מקור כוח.
הרמב"ם מתאר בהלכות מלכים (ז טז) את גודל השעה של מלחמה. הוא כותב שכאשר אדם יוצא למלחמה עליו להסיר מלבו כל פחד ולזכור שהוא לוחם מלחמות ה'. כאשר האדם מתעלה לתודעה זו מעשיו נעשים חלק ממערכה אלוקית גדולה. "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה".
מכאן נובעת גם משמעותו של העורף. מי שיושב בעורף אינו רק "מחכה" שהמלחמה תסתיים. הוא שותף בה. אם אדם מכוון את מעשיו, את עמידתו, את האמונה והחוסן שלו - הרי גם פעולות פשוטות לכאורה נעשות חלק ממלחמת ה'. אפילו הכניסה לממ"ד אינה רק פעולה טכנית של הגנה אלא היא חלק מן העמידה הלאומית על החיים, על האמונה ועל קדושת העם והארץ.
בכלל זה שמירה על מורל גבוה, הכנסת רוח מעודדת ובטוחה בבני המשפחה המורחבת של המקלטים, וכל פעולה שהיא.
אל הדברים האלה מתחבר יסוד עמוק שמביא ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ג פרק יב). הוא כותב שכאשר אדם מניח את כל ביטחונו בקב"ה ומתחזק בהכרה שבאמת 'אין עוד מלבדו', הוא מסיר מעל עצמו כל דינים קשים. זו מידה כנגד מידה, שכאשר האדם מתעורר להכיר שאין כוח בעולם מלבד כוחו של הקב"ה - הוא פועל שהאמת הזו תופיע גם במציאות.
"ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו... כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא הא-להים האמיתי ואין עוד מלבדו... שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".
בסיום דבריו בהלכות מלחמה מביא הרמב"ם הבטחה גדולה על פי הפסוקים שנאמרו לדוד: שמי שלוחם מלחמות ה' מובטח לו שיזכה לחיי עולם הבא. "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא".
הדברים מבוססים על הדברים שאומרת אביגיל לדוד בפרשת נבל הכרמלי: "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ... וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים".
לכאורה הדבר תמוה. וכי הבטחת העולם הבא אינה תלויה בעשיית מצוות?
אלא שעומק העניין הוא שכל המצוות כולן אינן אלא הופעה של מלחמת ה' בעולם. כל מצווה היא מאבק להופעת מלכות ה', להשראת שכינה ולגילוי האמת האלוקית במציאות. ממילא כאשר אדם מוסר את נפשו ופועל בכל כוחו בשעת מבחן למען קידוש ה' - הוא נוגע בתמצית עבודת המצוות כולם.
זו המדרגה של שעה גדול שכאמור כולנו שייכים אליה כחיילים, כאשר העורף הופך לחזית.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".