מאז תחילת המלחמה, עם ישראל נענה לקריאה בכל המובנים. אלה שיוצאים להגן על ארצנו, מקרוב ומרחוק, ואלה בעורף שקמים ומנהלים שגרת מלחמה, מאזעקה לאזעקה, בין יירוטים לנפילות, במעבר בין שבע זירות שונות.
אך עלינו להיות כנים עם עצמנו: אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, של סיכונים לנו ולמשפחותינו - בייחוד ללוחמים ולמשפחותיהם - של חוסר ודאות ואחיזה בחיי העבודה, הלימודים, הבית והמשפחה, רבים מאיתנו עשויים להרגיש שהמאגרים שלנו התרוקנו, שכבר אין משאבים מספיקים. אנחנו לאו דווקא במשבר, אבל גם לא ממש מוכנים לסבב נוסף.
זה נכון למבוגרים שבנו וגם לצעירים שבינינו, שאולי אין להם מילים למה שהם נושאים, אבל הם נושאים אותו בכל זאת, בשקט ולבד. זו איננה חולשה, אלא מה שלחץ מתמשך עושה לבני אדם, לכולם, ללא יוצא מן הכלל. חשוב לקרוא לדבר בשמו מבלי לחשוב שזה מעיד על חולשה. ההכרה בכך היא עצמה צעד ראשון וחשוב להתמודדות עם המצב.
ברצוני לפנות לשתי קבוצות, כל קבוצה והדרישה הספציפית שלה:
לאלו המרגישים לחץ גבוה או פאניקה:
מילים מרגיעות לא עוזרות כבר - אז מה כן? המערכת הצבית של הגוף צריכה אותות גופניים המסמנים שאתם בטוחים, בדיוק ברגע זה. נסו "נשימת קופסה": לנשום דרך האף לארבע שניות, להחזיק את האוויר בבטן לארבע שניות, לנשוף החוצה דרך הפה לארבע שניות, להישאר "ריקים מאוויר" לארבע שניות. כך באופן חזרתי שוב ושוב.
נשימה כזאת היא "הודעה" ישירה לחלק במוח המפעיל את האזעקה הפנימית, ה"מוח התחתון", שאפשר לחזור לשגרה ולהחזיר את ה"מוח העליון" לתפקוד תקין. הנשיפה הארוכה במיוחד מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפטתית ומאיטה את קצב הלב.
לא צריך מקום מיוחד. אפשר לעשות את זה בכל מקום: בממ"ד, בבית, באוטובוס, בלי שאף אחד ישים לב. זה לוקח כתשעים שניות להרגיש את ההשפעה הראשונה.
למי שמרגיש ריקנות:
תחושת תשישות דורשת תגובה אחרת לגמרי. אנחנו רוצים לא להתייאש, להמשיך להתאמץ, לומר לעצמנו "לאחרים קשה יותר", שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור. אבל האמת היא שזה לא תמיד מספיק, לפעמים זה אפילו לא טוב לנו. אז מה כן יכול למלא אותנו בכוח?
חיבור אנושי וריגשי. לא בהכרח שיחה עמוקה וארוכה, אלא גם מגע אנושי פשוט וחמים. ארוחה עם אנשים אהובים עלינו; הליכה עם חבר; או חיבוק עוטף. מחקרים מראים שהמערכות העצביות בין בני אדם יכולות להשפיע זו על זו - אנחנו יכולים ממש ללוות מאחרים כוחות ותחושת רוגע וביטחון. לא נועדנו להתאושש לבד וגם לא צריך.
זה חיזוק האות "ח" במודל 'גש"ר מאח"ד' שפותח על ידי פרופ' מולי להד ואחרים: אם נחשוב איך נוכל להתחזק בכל אחד מהקודקודים: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון, נוכל לחזק את עצמנו ואת הסובבים אותנו.
שנתיים וחצי זה זמן ארוך. מותר לכם להיות עייפים. יחד עם זאת, המחקר על צמיחה פוסט-טראומטית נותן לנו סיבה אמיתית לתקווה: קהילות וצעירים שעוברים קושי יחד, עם תמיכה ומשמעות - לא רק מתאוששים לנקודת ההתחלה, אלא אף צומחים מעבר לה. לא "למרות" מה שעברו, אלא בזכות האופן שבו עברו אותו. יחד.
הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר במוקד חברים מקשיבים OU ישראל