פנינה כהן עדיין מתקשה לעכל את גודל האובדן שנחת עליה ברגע אחד כשביתה נפגעה מטיל באסון בבית שמש ובעלה יוסי וחמותה ברוריה נהרגו.
"היינו מאוד ממושמעים. נכנסתי ראשונה עם הילדים, אחריי נכנסו בעלי וחמותי. חמותי התיישבה לידי, בעלי ישב בכניסה למקלט, והילדים היו מפוזרים. פתאום נהיה חושך, שמעתי 'בום' ורעש של אבנים שנופלות עלי", היא משחזרת את רגעי האימה של פגיעת הטיל.
באותן שניות גורליות, פנינה חוותה את מה שהיא מגדירה כתחושה על-טבעית. "הייתה לי חוויה חוץ גופית, אני פשוט ראיתי את עצמי מהצד. אני רואה את עצמי נופלת על הברכיים עם הראש רכון ואני רואה את האבנים נופלות לי על הגוף. אני מרגישה שחם לי ואני פשוט מפחדת שאני הולכת להישרף. הבנתי שזה כנראה הסוף שלי. המילים היחידות שעברו לי בראש זה 'מה, לא התפללתי מספיק?'. אמרתי 'שמע ישראל'".
כשההכרה חזרה אליה, היא מצאה את עצמה בתוך ענן של אבק וחורבן. "פתחתי את העיניים, היה לי מלא חול בעיניים ואני רואה את דוד הבן הקטן שלי מתחתיי, מסתכל עליי עם עיניים פעורות, לא מאמין. הוא היה בהלם, כולו היה מלא באבק ודם וראיתי שהוא פצוע בשתי הרגליים. אני מסתכלת על עצמי רואה שגם אני פצועה.
מצאתי את עצמי לבד במקלט, אני מסתכלת למעלה, אני רואה חור. זאת אומרת, הייתי בדיוק מתחת לחור שפער הטיל ואני חיה בנס אמיתי וכל הילדים חיים בזכות נס. אי אפשר להסביר את זה".
פנינה פונתה מהזירה תחת אש ובערפל של חוסר ודאות. "חילצו אותי משם, את דוד חילצו דרך החור. באמבולנס אני מיד שואלת מה עם הילדים, אמרו לי שהילדים שלי בסדר. שאלתי מה עם יוסי, לא ידעו".
רק לאחר הניתוח, בחדר ההתאוששות, הכתה בה המציאות. "שאלתי מה עם יוסי ואמרו שלא יודעים. כבר הבנתי לצערי הוא לא איתנו. ואז נכנסו רשמית להודיע לי".
הכאב הוכפל בשל התזמון המצמרר: יוסי הובא למנוחות בדיוק ביום שבו היה אמור בנו הבכור, נועם, לחגוג את בר המצווה שלו. "יוסי נקבר בדיוק ביום שנועם הגדול שלי חוגג בר-מצווה. במקום לחגוג הוא אמר קדיש", היא אומרת בכאב.
פנינה נזכרת ביוסי, האיש שהיה עמוד התווך של הבית: "הקדוש ברוך הוא לוקח רק את הטובים. יוסי היה בן אדם שכל הזמן מחייךף עוזר לכל בן אדם. הוא היה האהוב שלי, האבא של הילדים שלי ואני לא מעכלת שהוא לא פה".
למרות השכול הכבד, פנינה לא ויתרה על ציון בר המצווה של בנה. בבית החולים "הדסה", הוקם חדר אירועים מאולתר שבו עלה נועם לתורה. "החלטנו לעשות לנועם בר מצווה. כל המשפחה הגיעה למלון של הדסה ועשינו לו עלייה לתורה בשבת".
המעמד היה רווי בדמעות של שמחה מהולה בעצב תהומי. "זה היה מערבולת של רגשות. אתה רואה את הילד עולה לתורה, אתה מתרגש מזה, ואחרי זה הילד אומר קדיש. הילד עוד לא הגיע לגיל 13 וצריך להגיד קדיש על אבא שלו. זה לא פשוט לשמוע את זה".
פנינה מדגישה כי החגיגה הקטנה הייתה הכרחית עבור הנפש של בנה: "אני שמחה שלפחות עשינו לו משהו וחגגנו לו בקטן".
חמותה של פנינה, ברוריה ז"ל, נרצחה אף היא באסון. "היינו גרים איתה, היינו עוזרים לה. היינו בקשר טוב. גם היא לא שרדה את זה. אבל אני יודעת שהם במקום טוב. הם נהרגו על קידוש השם. המקום הכי גבוה שאפשר להגיע. זה מעט מנחם אותי".
כעת, המשימה הגדולה ביותר של פנינה היא שיקום משפחתה. "אני מנסה ללכת כמה שיותר מהר ולנסות לעזור לעצמי לקום מזה כדי להיות עם הילדים, כי כרגע הילדים זה המשימה שלי. להרים אותם ולראות שהכל בסדר. ולהיות גם סוג של אבא בשבילם, כי אין לי ברירה אחרת."
התמיכה הציבורית הרחבה מהווה עבורה מקור כוח. "אני מקבלת טלפונים בקצב מסחרר, מאנשים שאני מכירה ומאנשים שאני לא מכירה, מכל מיני ארגוני, כולם רק רוצים לעזור ואני רק רוצה להודות לעם ישראל, על התמיכה. זה מחמם את הלב ונותן כוח".