במקביל להודעה על הוויתור על חוק הגיוס, אישרה הממשלה את תקציב 2026, ובתוכם שוב עלו לכותרות תקציבי מוסדות החינוך החרדיים.
לדרישת החרדים, המדינה צפויה להשוות את ההשקעה הממוצעת בתלמיד החרדי לתלמיד במערכת החינוך הכללית, באמצעות אופק חדש לחרדים וסעיפי תקציב נוספים שייעודיים לקהילה החרדית.
אבל הסיבה שהחרדים מתוקצבים פחות היא לא אפליה, אלא סיבה עקרונית - החברה החרדית מסרבת להכניס לימודי ליבה מלאים לרוב מוסדות החינוך שלה, בעיקר לבנים, ומדינת ישראל לא מעוניינת לתקצב זאת.
על הנייר, מדינת ישראל מחייבת גם בתי ספר חרדיים ללמד לימודי ליבה בהיקף של 55%-100% (בהתאם להגדרתם) על מנת לזכות בתקציב. בהתאם לכך, המדינה אמורה לפקח על המוסדות שהם אכן עומדים בדרישותיה ולקזז מתקציבם אם לא. אולם בפועל, המדינה כמעט שלא אוכפת זאת והכסף למוסדות החינוך החרדיים ממשיך לזרום. תמיכתה של מדינת ישראל גם במוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה ולא מעניקים לתלמידיהם ארגז כלים רלוונטי, מהווה תמריץ כלכלי להמשך דחיקתם של דורות שלמים אל מחוץ למעגל העבודה.
הקשר בין השכלה בסיסית ליכולת השתכרות כבר הוכח בלא מעט מחקרים, והנתונים לגבי המגזר החרדי בישראל רק מאששים זאת: כפי שעולה מנתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, מבין אלה שבחרו לצאת לשוק התעסוקה, גבר חרדי ממוצע מרוויח כמעט מחצית מגבר יהודי לא חרדי. גברים חרדים גם לומדים פחות לימודי הנדסה וטכנולוגיה, ומסיימים פחות תארים אקדמיים.
בנוסף, שיעור הגברים החרדים העובדים לא מתרומם כבר שנים רבות, ואף נמצא בירידה קלה. מתמונת המצב הנוכחית עולה כי גבר חרדי המבקש לצאת לשוק העבודה בגיל בוגר נתקל בקשיים, ולא בהכרח מוצא בקלות את מקומו. למרות המיתוס לפיו "מי שסיים מסכת יבמות הכל קטן עליו", גבר חרדי עשוי לגלות שגם לאחר סיום הש"ס כולו - בבואו לפרנס את משפחתו בכבוד, הוא נותר הרבה מאחורי מקבילו הלא-חרדי.
זוהי לא רק סוגיה פרטית של שוויון הזדמנויות ובחירה חופשית: משק בית חרדי מרוויח פחות, וכפועל יוצא מכך גם משלם הרבה פחות מיסים לקופת המדינה. על פי מחקריהם של שלדור ופורום קהלת לכלכלה, בוגרי החינוך הלא-חרדי מניבים תשואה גדולה למשק לאורך חייהם, לעומת בוגרי החינוך החרדי שממשיכים להישען על המדינה. כאשר מדינת ישראל משקיעה בחינוך הממלכתי, היא יודעת שכל שקל יחזור אליה בעתיד עם ריבית דריבית. לעומת זאת, כספים שמושקעים במערכת חינוך שמונעת לימודי ליבה, מותירים את המדינה עם חור בכיס, והחור הזה הולך וגדל בהתאם לגידול הדמוגרפי.
בנוסף, קשה להתעלם מסוגיית הגיוס הבוערת שכרוכה בסוגיית תקציבי החינוך. סנקציות ותמריצים כלכליים כבר הוכחו כבעלי השפעה על תהליכי יציאה לשוק העבודה. אי אז בשנת 2003 כאשר שר אוצר אחד - בנימין נתניהו - קיצץ בקצבאות הילדים.
בתקציב הנוכחי, מיותר לומר - התהליכים הפוכים למדי: 1.7 מיליארד ₪ לישיבות שתקצובן נעצר בצו הייעוץ המשפטי, 189 מיליון ₪ יופנו לתגבור לימודים בתלמודי התורה החרדיים ו-49 מליון ₪ למניעת נשירה מאותן ישיבות. היעדר לימודי ליבה איננו רק נזק כלכלי, אלא גם חלק ממנגנון רחב יותר של היבדלות מהמדינה ומוסדותיה. תקצוב מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה, הוא תקצוב וחיזוק תשתית שאינה מחנכת לציונות או לשירות בצה"ל, ומתן רוח גבית למשתמטים.
בימי מלחמה היסטוריים, בשעה שהמשפחות המשרתות ממשיכות לשאת בעול הביטחון והכלכלה, שוב בוחרת הממשלה לתמרץ מערכות שמעודדות היעדר כישורים רלוונטיים והשתמטות מהצבא. וכך, ביד אחת הממשלה מוותרת על חוק ההשתטות, וביד השנייה מעודדת ומתמרצת אותה. כל מי שמדינת ישראל יקרה לליבו חייב להתקומם על כך, ולדרוש מהממשלה העברת תקציב אחראי שיבטיח את שגשוגה של מדינת ישראל, במקום למכור את עתיד ילדינו עבור הישרדות פוליטית רגעית.
הכותבת היא מנהלת הקהילה במרכז ריבוא - הבית הרעיוני של ברית המשרתים