יש מצבים בהיסטוריה בהם מה שנדרש מהציבור זה לא לקום ולעשות, אלא פשוט לא להישבר. כך היה בלונדון של ימי הבליץ, במלחמת העולם השניה: לא כל אזרח נדרש להפוך לגיבור, לא כל אדם נדרש להציל את הממלכה. לפעמים כל מה שנדרש הוא לשרוד את הלילה, להרים את הראש בבוקר ולהאמין שעוד יהיה עתיד. גם בימינו, לא כל אחד צריך לשבת בתא הטייס. מה שצריך זה רק לדדות בעיניים מנומנמות למקלט. נדמה שזה בדיוק סוג הקהל שאליו פונה יחזקאל אחרי החורבן - עם שלא צריך כרגע קריאה לפעולה, אלא בעיקר הבטחה אחת בסיסית: גם מכאן אפשר לקום.
מודל הגאולה שיחזקאל מציג הוא מודל מפתיע. כשאנחנו חושבים על גאולה אנחנו חושבים על חזרה בתשובה, מה שהופך אותנו לראויים לגאולה. בתור דתיים לאומיים, אנחנו חושבים גם על הקריאות המרגשות מספר ישעיהו - לקום ולעלות ולהביא את הגאולה: "קומי אורי כי בא אורך" (ישעיהו ס', א). הגאולה שיחזקאל מבטיח היא גאולה אחרת לגמרי שבה העם יכול להישאר פאסיבי. הוא כמעט ולא נדרש לעשות דבר. לאורך הנבואות, העם פשוט נלקח ממקומו לארץ ישראל: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (ל"ו, כד). גם ברמה הדתית, אין בנבואות ציפיות מיוחדות לחזרה בתשובה, תיקון או שינוי שהעם יוביל בעצמו. מי שיבצע אפילו את התיקון הרוחני, הוא הקב"ה: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכׇּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (ל"ו, כה). התיאור בנבואה הוא של טהרה על ידי הזיית מים טהורים על ידי הקב"ה. זו טהרה שבה האדם סביל לחלוטין, בשונה מטהרה כמו טבילה במקווה (כמו בירמיהו י"ז, ג על פי משנה יומא ח', ט) שדורשת מהאדם לפעול. התיקון הדתי כאן הוא לא תיקון הלב, כמו בירמיהו: "המלו לה' והסרו ערלות לבבכם" (ירמיהו ד', ד), אלא תהליך שבו ה' הוא זה שיחליף את ליבנו: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל ל"ו, כו).
לאורך התנ"ך אנחנו יכולים למצוא מודלים שונים של גאולות אפשריות. הסיבה שיחזקאל מציג גאולה כזו, בה העם נשאר פאסיבי קשורה כנראה בקהל אליו יחזקאל פונה - גולי בבל מיד אחרי החורבן. מיד אחרי חורבן הבית העם היה מיואש לחלוטין. עם שבדיוק איבד את המרכז הרוחני שלו, את מקדשו, וגלה מארצו בפעם הראשונה - איך מתרוממים מטראומה כזו? איך יודעים שה' בכלל מעוניין בנו עדיין? לעם כזה יחזקאל מציע את הגאולה הכי נוחה שאפשר, בלי חסמי כניסה, בלי מאמץ. אתם מיואשים? אתם לא בטוחים שאתם יכולים להיגאל? אל תדאגו חבר'ה, זה בכלל לא עליכם.
אלא, שבגאולה הזו, שאין לה חסמי כניסה, יש מחירים אחרים. בהמשך רצף הנבואות, יחזקאל מתאר את מה שמכונה בחז"ל "מלחמת גוג ומגוג". גם אחרי שעם ישראל יושבים לבטח בארצם, תהליך הגאולה לא מסתיים, עד שתגיע המלחמה הגדולה של העם העצום מצפון שיבוא לפשוט על הארץ: "לִשְׁלֹל שָׁלָל, וְלָבֹז בַּז" (ל"ח, יב). מלחמה שבסופה ה' יתגלה, יציל את ישראל, ובכך יקדש את שמו ברבים. שמעתי מהרב תמיר גרנות שהדברים קשורים: דווקא גאולה שמגיעה בלי תהליך של תשובה ותיקון, ומושתתת רק על קידוש שמו של ה', דורשת מאורע בולט כמו מלחמת גוג ומגוג, שבה יתקדש שמו של ה' מעבר לכל ספק. אם העם היה מתקן והיה פועל להבאת הגאולה, היה מובן שהגאולה היא חלק מתהליך, ושהשראת השכינה נובעת מהקשר שבין העם לקב"ה. דווקא כאשר אין תהליך כזה, נדרשת התערבות א-להית בטבע, ויכולים להיות לה מחירים כואבים כמו מלחמה גדולה.
אני חושב על הדברים דווקא על רקע הניסים בהם חזינו בשבועיים האחרונים. בדור שלנו אנחנו מדגישים את המעורבות האנושית, את ההשתדלות, ובצדק. אנחנו לוקחים את הגורל בידינו ובסייעתא דשמיא גדולה זוכים לניסים בהם גם אנחנו מעורבים - בעבודה אסטרטגית, בעבודה מודיעינית, בעבודתם של המהנדסים בתעשייה האווירית ובתעוזתם של הטייסים, בגיוס למילואים ובהתנדבות האזרחית. השאלה היא, האם מה שיחזקאל מתאר נכון גם בכיוון ההפוך? האם יש מקום לקידוש ה' גם בתוך גאולה שמגיעה ממעורבות אנושית?
לדעתי, יש מסר שאפשר לקחת ממגילת אסתר ומפורים והוא בדיוק נוגע אלינו. שמו של ה' לא מופיע במגילה, אך טביעות ידיו מפוזרות לאורך כל הדרך - למי שיבקש להסתכל. מי שירצה לקרוא את המגילה במשקפיים חילוניות, יצליח בקלות. אבל מי שיתן מקום יראה קידוש ה' גדול. זו חלק מהתביעה מאיתנו, להתקדם מקידוש ה' של אנשים מיואשים, שנותנים לקב"ה לעשות את הכל בשבילם, לאנשים בוגרים, לגאולה בסגנון נבואתו של ישעיהו - גאולה של אנשים שמתרוממים ופועלים, ויודעים שה' הוא זה שמנחה אותם לאורך הדרך. כדבריו של דוד בספר תהלים: "בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" (תהלים קמ"ד, א). דוד הוא זה שפועל, אך זוכר מיהו זה שמדריך אותו. אז אולי לגוג ומגוג שלנו אנחנו מגיעים עם F-35, אבל עדיין הקב"ה הוא זה שמנחה אותנו מלמעלה.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מיחזקאל כ"ו ועד יחזקאל ל"ט.