הטור האחרון שפרסמתי בערוץ 7 עסק בהתנהלות כאובה שהשלכותיה עלולות לפגוע בזהות היהודית של המדינה; השימוש הציני שעושים פוליטיקאים ומגישי טלוויזיה בזמן מלחמה במונח ההלכתי "פיקוח נפש" תוך התעלמות בוטה מהרבנים הראשיים ופוסקי ההלכה שאמורים להכריע בסוגיה.
נכון, במדינה דמוקרטית אנו חיים. גם בסוגיית הזהות היהודית של המדינה, שאמורה לאחד את כלל חלקי הציבור הדתי והחרדי, יש מי שחושב אחרת. זה לגיטימי. מותר לכתוב אחרת ואף לנהל ויכוח סוער. אבל מה שקיבלתי ב'מגרש המשחקים' של הטוקבקים היה שיעור עצוב בקיטוב ישראלי: לא דיון לגופו של עניין, אלא התנפלות לגופו של אדם.
עבור חלק מהמגיבים, המילים שכתבתי כלל לא היו רלוונטיות. ברגע שהם ראו את התואר "עורך העיתון החרדי בקהילה", גזר הדין נחתם. פתאום, הדיון על חשיבות שמירת השבת כשמירה על העם הנבחר, הפך למסע השמצות אישי. "מה הוא מבין במצב חירום?", "שיעשה צבא ואז ידבר", "עוד משתמט שמטיף לנו מוסר" - אלו היו רק חלק מהפנינים בכ-100 הטוקבקים שעיטרו את המאמר.
התופעה הזו, של 'גיבורי מקלדת' נוטפי שנאה אישית עיוורת, היא לא רק פוגענית - היא מסוכנת לכולנו.
באופן אירוני, אם אותם מגיבים שידעו בביטחון מוחלט שלא שירתתי בצבא, היו עושים בירור קל ומבינים שבעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל' ביטלתי פטור שניתן לי בצעירותי ועליתי על מדים - לא מתוך כפייה, מתוך בחירה ואהבת ישראל, וזכיתי גם לבצע ימי מילואים רבים בחרבות ברזל.
הם הניחו הנחות, בנו איש קש, ושרפו אותי בכיכר העיר הווירטואלית. הבעיה היא לא רק ה'פייק ניוז' האישי כלפיי; הבעיה היא שהשנאה המגזרית מעוורת אותנו מלראות שיש כאן בני אנוש, שותפים לגורל, שרוצים בטובת המדינה הזו לא פחות מכל אחד אחר.
אנחנו נמצאים בזמן מלחמה. אמרו לנו תמיד שבשעות כאלו הישראלים יודעים להניח את הוויכוחים בצד - ולהתאחד. והנה, אנחנו מגלים שגם כשהטילים עפים, המקלדות ממשיכות להקיא שנאה. ומאיתנו, הציבור שומר המצוות, במחילה, מצופה לקצת יותר טוב.
כמי שנושא את השם קוק וזוכה להימנות על משפחתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אני חווה את הפער הזה בכאב כפול. דמותו של הרב קוק הפכה ברבות השנים לסמל שרבים נאחזים בו, אך נדמה שחלקם שכחו את הליבה של תורתו. כל מי שמבקש לדבוק בדרכו של הראי"ה, חייב בראש ובראשונה לדבוק באהבת ישראל האינסופית שלו - אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה נרתעת ממחלוקת, ושרואה בכל יהודי מכל מגזר אח ושותף.
זה עתה יצאנו מימי הפורים. המן הרשע, האסטרטג הראשון של האנטישמיות, זיהה את נקודת התורפה שלנו כבר לפני אלפי שנים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד". הוא הבין שכל עוד אנחנו "מפוזרים ומפורדים", כל עוד אנחנו לא מסוגלים להקשיב זה לזה אלא רק להשמיץ, הוא יכול לנצח אותנו. הוא לא פחד מהכוח הצבאי שלנו; הוא בנה על השנאה הפנימית שלנו.
הגיע הזמן להפסיק עם ה'אישי'. מותר שיהיו לנו השקפות עולם מנוגדות לחלוטין על דמותה של המדינה. אך עלינו לזכור: עם אחד אנחנו, בנים של אב אחד.
הרעות והאחווה הן לא סיסמאות של טקסים - הן כלי הנשק הסודי שלנו. אם נמשיך לפסול אחד את השני על סמך המגזר, הלבוש או התואר, אנחנו פשוט מגישים לאויבינו את הניצחון על מגש של כסף.
בואו נחזור לדבר על העניין, לא על הכותב. בואו נחזור להיות עם אחד, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי רק ביחד ננצח.
לתגובות ונאצות: shlomokook@gmail.com
הכותב הוא עורך השבועון החרדי "בקהילה"