בראיון שהעניק לאחרונה חבר הכנסת יצחק פינדרוס מיהדות התורה, לפודקאסט על המשמעות נחשף הציבור הישראלי למופע מרהיב של שרלטנות פוליטית.

לאורך הראיון כולו, הוכיח פינדרוס כי הוא אמן בזריית חול בעיני הציבור: הוא הודף נתונים כלכליים בעזרת בדיחות, פוטר שאלות קיומיות על עתיד המדינה בסיסמאות, ומתחמק בעקביות מכל התמודדות כנה עם המציאות.

אלא שהמציאות, בניגוד אלי, כמראיין סבלני, אינה מוכנה להסתפק באנקדוטות. כאשר מציבים את דבריו של פינדרוס מול מחקר העומק של פורום קהלת (מאת אריאל קרלינסקי) אודות תעסוקת והשכלת חרדים, ומול הקולות הפנימיים והנוקבים מתוך החברה החרדית עצמה כפי שבאו לידי ביטוי במאמר המכונן בכתב העת החרדי "צריך עיון" - מתגלה ערוותו של הממסד הפוליטי החרדי שפינדרוס הוא מנציגיו הבולטים.

"אל תבלבלו אותי עם נתונים"

כשנשאל פינדרוס על התלות הכלכלית של הציבור החרדי והיותו נסמך על תשלומי העברה, הוא שולף את תרגיל ההתחמקות הקלאסי: הסטטיסטיקה היא שקר לטענתו. הוא מספר בגאווה כיצד, בהיותו ראש עיריית ביתר עילית, נשאל מדוע יש מעט רכבים בעיר, וענה בציניות ש"לשליש מהתושבים מתחת לגיל 5 לא נותנים רישיון". במחי בדיחה, פינדרוס מנסה לבטל עשרות שנות מחקר מאקרו-כלכלי. לדבריו, נתונים טכניים "לא משכנעים" אותו.

אבל המספרים של פורום קהלת לא צוחקים. בניגוד למעשיות של פינדרוס על "הרבה כסף במגזר החרדי", המחקר חושף מציאות עגומה והרסנית: שיעור התעסוקה של גברים חרדים, שעלה בתחילת שנות האלפיים בעקבות קיצוץ הקצבאות (מהלך שפינדרוס וחבריו נלחמו בו), קפא לחלוטין מאז 2015 ועומד על כ-52% בלבד.

גרוע מכך, הפער בהכנסות בין גבר חרדי ללא-חרדי לא רק שאינו מצטמצם, אלא הולך וגדל. גבר חרדי מרוויח בממוצע רק 55% מעמיתו הלא-חרדי. מדוע? משום שפינדרוס וחבריו גזרו עליו בורות. לפי דוח קהלת, פחות מ-3% מהגברים החרדים (ילידי שנת 2000) זכאים לתעודת בגרות. החרדים שכן מנסים לפנות לאקדמיה מגיעים עם חסך כה עצום באנגלית ומתמטיקה, עד ש-47% מהם נושרים מהלימודים (לעומת 23% באוכלוסייה הכללית). פינדרוס מוכר לציבור שלו סיפורים על עליונות רוחנית, אך בפועל הם כושלים בהשתלבות באקדמיה עקב סיבות מבניות קשות.

"נגיע לגשר ונעבור אותו": אסטרטגיה של עיוורון

רגע השפל בראיון מתרחש כאשר אני שואל את פינדרוס את שאלת מיליון הדולר: מה יקרה כאשר החרדים יהיו רוב במדינת ישראל? מי יממן את המדינה? מי יחזיק את הכלכלה?

תשובתו של פינדרוס היא מופת של חוסר אחריות מנהיגותי: "איך נתמודד כשנהיה רוב? תאמין לי נגיע לגשר נעבור אותו".

זו אינה תשובה של מנהיג. פינדרוס מסתמך על כך שהאסטרטגיה החרדית "עבדה 250 שנה", תוך התעלמות מכך שבקום המדינה החרדים היו 2% מהאוכלוסייה, וכיום הם בדרך להפוך לרבע ממנה. וכן מכך שסבא של פינדרוס עבד אפילו שהיה חרדי ואילו בניו לא עובדים - כל זה השתנה בשנות ה80 ולא כמו בסיפורי האגדות של העסקנים החרדים המספרים לכולם שזה כך כבר 250 שנים.

כאן בדיוק נכנסת "האמת" המהדהדת מתוך מאמרו החשוב של הרב יהושע פפר ב"צריך עיון". המאמר חושף את הפרדוקס המוסרי והפוליטי שעליו רוכב פינדרוס: הדרישה החרדית לתקצוב שוויוני ואוטונומיה מוחלטת אינה יכולה להתקיים ללא "השתתפות במדינה". אי אפשר לדרוש מהמדינה לממן את הקהילה מחד, ולהתנער מאחריות לקיומה הכלכלי, הביטחוני והאזרחי של המדינה מאידך.

הכותבים ב"צריך עיון" מבינים את מה שפינדרוס מנסה להסתיר מהבוחרים שלו: מודל של "חברת לומדים" המונית הנתמכת על ידי המדינה, אינו בר-קיימא כאשר החברה הזו הופכת לציבור ענק. הדרישה לתקציבים חייבת להיות מלווה בלקיחת אחריות על קופת המדינה המממנת אותם. אך פינדרוס מזלזל במושג האחריות הכוללת. מבחינתו, התקציב הוא משאב טבע שיש לחצוב, ו"תשלומי ההעברה" הם זכות מוקנית שאין צורך להצדיק אותה במעשים.

השקר של "כולם לומדים" והפקרת הנוער.

גם בנושא הגיוס וישיבות הנושרים, מתגלה פינדרוס כמי שמעדיף להתחפר במיתוסים. הוא טוען בתוקף שכל מי שרשום בישיבה אכן לומד, ומגמד את תופעת ה"נושרים הסמויים" (אלה שרשומים רק כדי לקבל פטור מגיוס).

אך הנתונים של קהלת חושפים את עומק הטרגדיה שמייצר ה"כולל". לפי המחקר, הכולל מהווה את המחסום העיקרי להשתלבות בתעסוקה. גם אלו שעוזבים את הכולל בסופו של דבר כדי לפרנס את משפחתם, נכנסים לשוק העבודה בשלב כה מאוחר ובלי שום הכשרה רלוונטית, כך ששכרם נמוך משמעותית ושנות הניסיון שלהם דלות. פינדרוס מקדש את "שמירת עולם הישיבות" כאידיאל עליון, אך מתעלם מכך שהמערכת שהוא מגן עליה בחירוף נפש מייצרת דורות של גברים שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם בכבוד כשהם מחליטים או נאלצים לצאת לשוק העבודה.

מנהיגות של פשיטת רגל

הראיון עם יצחק פינדרוס הוא מסמך מרתק ומדכא כאחד. הוא חושף פוליטיקאי מיומן ברטוריקה, אך ריק מחזון. פוליטיקאי שמעדיף לפזר סיסמאות של "אידיאולוגיה" ולהישען על היסטוריה רומנטית ("הדרך שמצאנו לפני 250 שנה"), במקום להתמודד עם הגרפים של שנת 2024.

פורום קהלת מוכיח במספרים חד-משמעיים כי מודל הבדלנות הכלכלית והחינוכית של המיינסטרים החרדי מוביל להתרסקות כלכלית ארוכת טווח של משקי הבית החרדים. הוגי הדעות ב"צריך עיון" מוכיחים כי המודל הזה קורס גם מבחינה מוסרית וציבורית, שכן הוא דורש זכויות ריבון ללא חובות ריבון.

ורק יצחק פינדרוס ממשיך לחייך אל המצלמה, להאשים את התקשורת, ולהבטיח ש"כשנגיע לגשר, נעבור אותו". אלא שהנתונים מראים שהגשר הזה כבר קורס, ומי שייפול לתהום הם קודם כל הבוחרים שלו עצמו. הגיע הזמן שהחברה הישראלית, ובמיוחד החברה החרדית, תפסיק לקנות את הלוקשים של סוכני האשליות, ותתחיל להישיר מבט אל המציאות.