ככל הנראה אספוג על הטור הזה ביקורת, כולל האשמות על כך שאני עדיין בקונספציה ועוד, וזה בסדר גמור. לדעתם של המבקרים, אני טועה.
אני מקבל את עצם הוויכוח, אך נשען על ניתוח שנבנה מתוך חוויית שטח, היכרות עמוקה עם המרחב, עם המערכת ועם האנשים, ומתוך ניסיון מצטבר שלא ניתן לבטל כלאחר יד.
לא מעט מן המבקרים אינם מכירים מקרוב את המציאות המבצעית המתמשכת, את עומס המילואים, ואת המתח שבין הצורך להפעיל כוח לבין האחריות לשמור על מרחב פעולה מדיני, ביטחוני וציבורי. ועכשיו לגופם של דברים. בשבוע האחרון התרחשו, בין היתר, שני אירועים שנבלעו בתוך שגרת החדשות הסוערת.
האחד, הרג פלסטינים מהכפר חרבת אבו פאלח במהלך אירוע חיכוך עם נערי גבעות מאור נחמן שבבנימין. השני, הניסיון להסיר את האנדרטה לזכר יאסר ערפאת. לכאורה מדובר בשני אירועים מקומיים, שוליים ביחס למכלול האתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחנו.
אך להערכתי, לשניהם הייתה השפעה רחבה בהרבה מכפי שנדמה, עד כדי פגיעה ממשית ברצף הפעילות המבצעית בכלל גזרת יהודה ושומרון. בעת הזאת צה"ל מתגבר את הפעילות ביהודה ושומרון באמצעות כוחות מילואים קרביים, על רקע המערכה הרחבה מול איראן ושלוחיה.
הכוחות הללו נדרשים לפעול סביב השעון, לסכל טרור, למנוע התארגנויות עוינות, ולהחזיק את השטח ברמת דריכות ומאמץ גבוהה במיוחד. בתוך מציאות כזו, כל אירוע חריג בעל הד ציבורי, תקשורתי ובינלאומי, גם אם מקורו בשוליים, עלול להסיט קשב, לעכב יוזמות, לחייב תחקורים, ולצמצם את חופש הפעולה של המערכת כולה. זוהי, להבנתי, בדיוק הנקודה שרבים מסרבים לראות. במערכת מתוחה, צפופה ורגישה, לא רק האירוע עצמו נמדד, אלא גם השלכותיו.
כאשר מתרחשים מעשים לא אחראיים מצד גורמים שפועלים מתוך תחושת צדק מוחלטת אך ללא אחריות ציבורית, המחיר אינו נשאר נקודתי. הוא משליך על כלל המערכת. הוא מעכב פעילות חיונית. הוא מזין נרטיבים עוינים בזירה הבינלאומית. והוא מעניק תחמושת למי שמבקש להציג את ישראל ואת ההתיישבות דרך מקרים חריגים במקום דרך המציאות הרחבה.
גם אם יש מחלוקת על כל פרט ופרט, וגם אם יש מי שיבקש להכניס הקשרים או הסתייגויות, התוצאה הרחבה ברורה, המיקוד זז מן המאמץ המבצעי ההכרחי אל אירועים שמחלישים את כוחנו, פוגעים בלגיטימציה שלנו, ומסייעים לצד השני במאבק על התודעה ועל מרחב הפעולה.
לכן נכון לומר באופן ברור-לא כל מעשה שנעשה בשם אידאולוגיה משרת את המחנה הלאומי, את ההתיישבות, או את האינטרס הביטחוני של ישראל. לעיתים ההפך הוא הנכון. דווקא חוסר ריסון, חוסר אחריות, והיעדר הבנה של המחיר המערכתי, הם שמייצרים נזק עמוק למחנה כולו.
חברה אחראית, ובוודאי מחנה לאומי אחראי, חייבים לדעת להציב גבול. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שמדינה, צבא ומערכה ביטחונית אינם יכולים להתנהל לפי דחפים מקומיים או לפי פעולות שמשרתות רגע של סיפוק גם אם הוא נצרך, אך פוגעות במאמץ הרחב, החיוני, הלאומי והצודק.