מתחילת המלחמה המייל שלי מוצף בסיפורים על אנשים שמרגישים שהמגזר האידאליסטי (בלי ציניות) לא באמת סופר אותם בטח לא בתקופת המלחמה העכשווית:
רווקים ורווקות, אימהות חד הוריות ויחידניות, גרושים גרושות אלמנים אלמנות כל מי שאין לו משפחה.
אגב, שום קשר לקריירה או להכנסה: אני מכיר רווקים שמרוויחים כמו ארבע משפחות צעירות ביחד ובכל זאת עדיין מרגישים שקופים.
ובכל זאת מוצאים את עצמם תופסים מחסה בתוך הממ"ד לבד. עם עצמם. כאשר רעש האזעקה נבלע להם ברעש הבדידות.
ואתמול בערב קיבלתי רעיון שנראה לי לגמרי אופרטיבי מאדם בשם אלון שהציג את עצמו כגבאי בית כנסת אבל כמובן שהרעיון הזה לגמרי יישים גם באמצעות רכזי קהילות ואם נפתח את זה עד הסוף:
כל אדם שיש לו לב ענק, איכפתיות, אינטליגנציה רגשית וחברתית ולא מתאים לו לראות איך כל מיני אנשים מהקהילה שלו מרגישים שבאמת, ברגעים המורכבים האלו, הם נשארים לגמרי לבד.
*
ערב טוב אבינועם. לקראת שבת רציתי לשתף אותך ברעיון שהקהילה שלי עושה:
אני כותב לך מתוך בית הכנסת. מסתכל על הלוח עם השמות של התורמים, על הסידורים המרופטים עם הריח של פעם, וחושב על כל האנשים שמאחורי המקומות הקבועים.
השבוע החלטנו, חברי הוועד המנהל של בית הכנסת, לעשות מעשה:
קראנו לזה "מיפוי", מילה קצת קרה וטכנית, אבל הכוונה היא הכי חמה שיש.
לקחנו דף ועט, והתחלנו לעבור שמות-שמות.
לא רק את ה"קבועים" שבאים למנחה וערבית ומתלוננים על המזגן. הלכנו רחוק יותר.
ל השכנים מהבניין ממול שרואים רק בשמחת תורה, על הסטודנטים בדירת השותפים בסוף הרחוב, על הקשישה שגרה בקומה השלישית בלי מעלית וכבר חודשים לא ראינו אותה במכולת.
על האם חד הורית. על האלמנה ועל האם היחידנית.
אנחנו רוצים לוודא שאף אחד לא נשאר לבד.
אבינועם, אני כותב לך מתוך נקודת מבט של גבאי שמשמש בתפקיד שלו כבר כמה שנים טובות.
השבת הזו הולכת להיות מורכבת:
המתח באוויר, האזעקות שפתאום תופסות אותנו באמצע הקידוש או בדיוק כשמנסים להירדם לשנת צהריים - הן לא פשוטות לאף אחד.
אבל הן קשות שבעתיים למי שיושב לבד מול הצלחת. למי שאין לו יד להחזיק כשהצופר מתחיל ליילל, למי שאין לו מרחב מוגן של ביחד.
העברנו את המסר הזה בכל כלי תקשורת אפשרי:
דרך רשימות הדיוור שלנו. דרך קבוצות הווטסאפ. מפה לאוזן. דרך הפייס של הקהילה ואיפה לא.
פנינו לכולם באופן אישי:
אם אתם מרגישים שאין לכם איפה לאכול בשבת, אם אתם חוששים להיות לבד בזמן אזעקה, אם אתם מכירים מישהו כזה שקצת מתבייש לבקש - בבקשה, תעדכנו אותי. עכשיו. בפרטי, בטלפון, בהודעה קצרה.
ואל תעשו מזה עניין. באמת. אל תגידו "אני לא רוצה להטריח" או "זה סיפור גדול".
זה בכלל לא סיפור. זה הסיפור הכי פשוט בעולם. זה הסיפור של מי שאנחנו.
אני באמת חושב שהחוסן הלאומי שלנו, זה שמדברים עליו כל הזמן בחדשות, הוא לא נבנה רק במערכות יירוט או בטנקים.
הוא נבנה על השולחן המשותף.
הוא נבנה בידיעה שגם אם השמיים רועדים, יש לי שכן שדואג לי למנה חמה ומקום בטוח. חוסן זה לדעת שאין יהודי אחד שמרגיש שקוף.
דווקא עכשיו, בתוך הטירוף הזה, התפקיד שלנו הוא להיות המקלט אחד של השני. לא רק מבטון, אלא מנשמה. אז בואו לא נשאיר אף אחד בחוץ. הדלת של הקהילה שלנו, והלב שלי כגבאי, פתוחים לרווחה.
תאמין לי שרק בשביל לראות בסופו של דבר את החיוך של האנשים הכל כך יקרים האלו, שהם חלק מהלב של הקהילה שלנו, הכול היה שווה.
מחכה לשמוע מכם והלוואי שתפרסם ועוד גבאים ורכזי קהילות יאמצו את הרעיון.
שבת שלום, שבת של שקט, ושנדע רק בשורות טובות.
אלון ק, רעננה.