מי שיאזין לראיונות של גבי סיבוני, יתרשם מיד שהכמיהה ל"מפקדים התקפיים בעלי רוח לחימה" היא כמיהה לאנשים מסוגו.
קורות החיים המרשימים של סיבוני - בכנען - השכונה הצפונית של העיר צפת, שם גדל בעיקר בביתה של סבתו, סבתא חסיבה עליה השלום, שאצלה ספג את ראשית חינוכו יחד עם ריחות תבשיליה מהמטבח המרוקני.
סיבוני הוא תוצר של מאמציהם הכבירים של הוריו, עולים ממרוקו ועמלי הכפיים, לתת לו ולאחיו את ההשכלה הטובה ביותר, גם במחיר משכורות חודשיות שלמות. ומכנען - כשם ספרו החדש- סיבוני כבש עמדה אחר עמדה ובנה את עצמו כאל"מ במילואים, פרופ' לביטחון וסייבר, חוקר בכיר בתחום צבא וביטחון, אך כשמדובר במלחמה באויב - סיבוני נהיה גולנצ'יק שלא רואה ממטר. זכינו שסיבוני פרץ לחיינו בתחילת המלחמה, ומאז ועד היום הוא מרואיין ופנאליסט קבוע בערוץ 14 בעוד הוא מודר לחלוטין מהערוצים האחרים.
בישראל של היום, שני חסמים עומדים בפני מימוש שלטון העם: שלטון הפקידים והתרבות הפרוגרסיבית. שלטון הפקידים ולא נבחרי הציבור, והתרבות הפרוגרסיבית ההפוכה לחלוטין מהרוב הדתי-מסורתי במדינת ישראל. שני אלו מתוחזקים היטב בידי שלושת "שומרי הסף" - מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה.
הספר "מכנען - מהשיכון לתיקון" - עוסק בחסם של שלטון הפקידים וההגמוניה הישנה, ועבורי זה הספר השלישי העוסק בשאלה מה קרה לצה"ל. הראשון הוא "פרחים בקנה" (2022) של נוה דרומי שעסק בהרחבה בתפיסות הפרוגרסיביות שהשתלטו על הצבא מבית מדרשו של תא"ל שמעון נוה. השני הוא "היינו הקונספציה" (2026) של גולן קריגר המתאר את התוצאות של "פרחים בקנה" מעיניו של מפקד פלוגה לאורך עשור.
הספר עוסק בשאלות הגדולות והמטרידות של השנתיים האחרונות, העוסקות בפער הבלתי נתפס בין היכולת של מדינת ישראל כמעצמה צבאית וטכנולוגית לבין הכישלון ב-7 באוקטובר. את השאלות הללו בוחן סיבוני דרך פריזמות רבות כגון: המתח בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, הפער בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, בניין הכוח של צה"ל והפעלתו, מקומו של הייעוץ המשפטי לממשלה, תפקידה של התקשורת בעת מלחמה ("הדיכאוניסטים"), חוסר הנייטרליות של האקדמיה ועוד. במילים אחרות, הספר מציע שידוד מערכות כולל, אך לא כאמירה באוויר אלא בעצות ותכניות מעשיות.
נושא שחוזר בספר הוא חוסר הכפיפות של הדרג הצבאי לדרג המדיני. אי אפשר להפריז בחומרת האירוע שבו ראש המטה הכללי של צה"ל קורא בפומבי לממשלה לבצע עסקת חטופים בתמורה לציר פילדלפי. בקריאה זו חטא הלוי פעמיים: פעם אחת כשחרג מסמכותו ועסק בפומבי בענייני מדיניות, ופעם שניה כשהכריז קבל עם ועולם שישראל תוותר על שטח ונכס אסטרטגי עבור חטופים - הגשת החולשה שלנו על מגש של כסף לאויב ומרשם בדוק לעידוד ארגוני הטרור לבצע חטיפות נוספות.
מקרה זה הוא חוליה נוספת וחמורה בשרשרת אירועים השייכים לסוגיית "שלטון הפקידים" שלא מאפשר לנבחרי הציבור להגשים את רצון בוחריהם. לרשימת החירויות שנטל לעצמו הדרג הצבאי ניתן להוסיף גם את המופע של הרצי הלוי שנכנס לסוגיה חברתית-פוליטית וקרא לממשלה לגייס חרדים. וכמובן שלא שכחנו את החוליה החמורה מכולן בנאום התוכחה המחוצף של האלוף גולדפוס כלפי ההנהגה, בהיותו מפקד אוגדה 98 בעיצומה של המלחמה (מרץ 2024) - בו הוא מוסר דרקטיבה לדרג הנבחר. היטיב להביע את הדברים, הפרופ' אליוט כהן (חוקר צבא-חברה): "דרג מדיני לא משכנע את הדרג הצבאי כי זהו 'דיאלוג לא שיוויוני'. הממונה צריך לבצע מה שהממנה דורש ממנו."
כאמור, בצד כל הצבעה על חיסרון ומתן ביקורת, סיבוני מציג בהרחבה את רעיונותיו לתיקון. להלן מספר דוגמאות: על הדרג המדיני לאכוף את כפיפותו של הדרג הצבאי אליו ולהחליף בכירים שאינם ממלאים את חובתם כלפי הממונים עליהם על פי העיקרון הדמוקרטי ; על הממשלה להקים גוף אזרחי שישמש כבקר לגופי המודיעין הקיימים, כדי למנוע מצב שכל המידע נמצא בידי אנשי צבא בלבד ; יצירת איזון חברתי-פוליטי בהנהלת התאגיד, בראיונות ובפנאלים ; בשל המונוליטיות הקיימת באקדמיה הישראלית המתבטאת במינויים, בקידום, בחלוקת מלגות ופרסים לחוקרים "מהצד הנכון", ובהתבטאויות ופרסומים פוליטיים, יש להקים מנגנוני התערבות לצורך איזון וניטרליות באקדמיה כגון תיקון תקנות בידי המוסדות עצמם או אפילו בחקיקה בכנסת, מעקב של התאחדות הסטודנטים וחובה על ראשי המוסדות הממומנים על ידי משלם המיסים למסור דין וחשבון לוועדת החינוך של הכנסת.
שני נושאים נפקדו מהספר לדעתי. בדיון על נושא המורל הלאומי במלחמה ותפקידה של התקשורת ובדיון בנושא החטופים נפקד מקומם של "פורום גבורה" המאגד משפחות שכולות ו"פורום תקווה" המאגד משפחות חטופים. לראשונה בתולדות המדינה, משפחות שכולות ומשפחות חטופים דרשו מממשלת ישראל להכריע את האויב ולאלצו להשיב את החטופים. כיוון שהמאבק על הנרטיב נמצא בעיצומו, אזכור הפורומים ופעולתם בספר שעוסק בחיזוק הפן הלאומי וההתקפי, היה מסייע לחיזוק ולהנחלת הערכים הללו לדורות הבאים.
הנושא השני הוא התרבות הפרוגרסיבית שקנתה שביתה בתקשורת, באקדמיה ובצבא - הקשורים זה לזה בקשר גורדי. המחבר עוסק באופן רחב בבעיות ובכשלים במערכות המדינה, אך לא עוסק בתפיסה התרבותית השלטת במערכות הללו. האקדמיה הישראלית בעלת ההטיה השמאלית המובהקת יצרה את ה"שיחדש" של אורוול בגרסתו הישראלית. כדי להטמיע אותו בחברה היא משתמשת בצבא ובתקשורת. בצבא - מספקת תכניות הכשרה למפקדים בכירים ומעגנת את תפיסותיו במסמך רוח צה"ל ובפקודות הצבא - ממנו יוצאים הצעירים של הדור הבא לחיים. ובתקשורת - באמצעות הדהוד המסרים "הנכונים" הלוך ושוב.
הספר שלפנינו מציג את תחנות חייו השונות של סיבוני כילד, כנער, כלוחם ומפקד, כבן הזוג והאב, כאקדמאי, כחוקר וכקצין מטה בכיר. אלו נמתחות על פני שנותיה של מדינת ישראל מאז שנות החמישים, כשמדינת ישראל, ביטחונה ושגשוגה הן הלב של הספר - ליבו של גבי סיבוני, וכפי שכתב בפתיחה לספר "למשפחתי, למדינתי ולעמי - באהבה".