באביב הזה, כשהמזרח התיכון שוב נדמה כמרחב של אש, טילים והתמוטטות ההסדרים הישנים, משהו עמוק יותר מתחולל מתחת לפני השטח.
מה שנראה לעין כעוד מלחמה אזורית עשוי להתברר בדיעבד כחלק מתהליך רחב בהרבה: ארגון מחדש של חלוקת העבודה האסטרטגית בין ארצות הברית לישראל - ואולי, במידה מסוימת, של הסדר הגלובלי כולו.
כדי להבין את עומק השינוי, צריך לשאול שאלה שרבים מעדיפים לעקוף: מדוע שינתה אמריקה את יחסה לישראל? לא ברמת ההצהרות - שם תמיד הייתה ידידות, לעתים חמה ולעתים מסויגת. השינוי האמיתי נמצא במקום אחר: בשפה שבה ישראל מתוארת במסמכי ביטחון לאומי, ובאופן שבו וושינגטון החלה לראות בה לא רק בעלת ברית אלא נכס אסטרטגי פעיל. התשובות השגורות - הגרעין האיראני, המאבק בטרור, היציבות האזורית - נכונות, אך אינן מסבירות את התמונה כולה. על מנת להבינה, צריך להחזיק בו-זמנית שני מעגלים.
המעגל הראשון מזרח-תיכוני. השנים האחרונות לא חשפו איום חדש - הן גילו את מלוא צורתו של איום ותיק. במשך שני עשורים בנתה טהראן סביב ישראל מערכת לחץ רב-זרועית: חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום-מערב, מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, החות’ים בתימן, תאי טרור רדומים באירופה ובאמריקה. לא הצטברות מקרית של אויבים, אלא ארכיטקטורה אסטרטגית סדורה: טבעת אש שנועדה להיסגר בו-זמנית על ישראל ברגע שאיראן תגיע לסף הגרעיני.
אך מי שרואה באיראן רק בעיה צבאית מפספס ממד עמוק ממנו. מאז 1979 הרפובליקה האיסלאמית אינה רק מדינה עוינת - היא מרכז אידיאולוגי. הוכחה חיה לכך שאפשר להתנגד למערב, לאמץ איסלאם פוליטי רדיקלי ולשרוד. מן ההשראה הזאת ניזונות תנועות שונות ברחבי העולם, בראשן האחים המוסלמים; ממנה ניזון גם חלק ניכר מן הלהט האנטישמי שפרץ מאז ה-7 באוקטובר, מקמפוסים בבוסטון ועד מסגדים בבריסל. לא כל גילוי שנאה מתחיל בטהראן - אבל קשה להכחיש שהמשטר האיראני הפך לאחד ממוקדי הלגיטימציה, המימון והדמיון הפוליטי של המחנה הזה.
מאז אותה שבת שחורה, ישראל - לא אמריקה - פגעה בכל זרוע של התמנון השיעי. אמריקה בחרה בנתיב אחר: לחץ כלכלי, סנקציות, חתירה להסכם. ישראל לא הסתפקה בהכלה. היא החלה לשחוק, זרוע אחר זרוע, את המנגנון שבנתה איראן לאורך שנים - וספגה לבדה את מרב הביקורת הבינלאומית. לראשונה מזה שנים, הטבעת האיראנית נראית כניתנת לשבירה.
המעגל השני רחב בהרבה מן המזרח התיכון. מבחינת סין, איראן אינה שותפה דתית או תרבותית - היא כלי. בייג’ין רכשה כתשעים אחוז מייצוא הנפט האיראני, בהנחות משמעותיות, דרך ציי רפאים. שווי עסקאות אלו מאז 2021 מוערך ביותר מ-140 מיליארד דולר. בתמורה, בנתה סין לאיראן תשתיות תקשורת ומעקב דיגיטלי, וחתמה עמה שותפות אסטרטגית ל-25 שנה הכוללת מחויבות להשקעות של כ-400 מיליארד דולר. בייג’ין, בפשטות, מנעה את קריסתו הכלכלית של המשטר.
התמורה שסין מקבלת אינה ידידות - היא עיסוק אמריקני. כל ספינה קרבית הנשארת במפרץ הפרסי היא ספינה רחוקה מסין. כל תקציב המוקצה בהגנה על נתיבי ים מול החות’ים אינו מגיע להגנת טייוואן.
ויש כאן ממד נוסף שנדון בו לעתים נדירות: איראן מועילה לסין גם בדרך עקיפה. האיום האיראני הוא שדוחף את מדינות המפרץ לגוון את שותפויותיהן - ולפנות לבייג’ין. כך סין מרוויחה פעמיים: פעם אחת מן הכאוס שאיראן מייצרת, ופעם שנייה מן החרדה שהיא מעוררת אצל שכנותיה. איראן משרתת אינטרס סיני מובהק: לא לנצח את אמריקה, אלא לעייף אותה ולפצל את קשבה - ולאפשר לבייג’ין להכריע את המאה ה-21 בזירה שבה היא באמת רוצה להכריע.
ומכאן ההיגיון מאחורי השינוי בשיח הוושינגטוני. ישראל עשתה בשדה את מה שאמריקה זקוקה לו ולא יכלה לעשות בעצמה: החלישה את הארכיטקטורה האיראנית מבפנים, והוכיחה שהטבעת ניתנת לשבירה. מכאן השפה החדשה: ישראל אינה עוד שותפה שיש להגן עליה, אלא בת ברית מסוגלת - כוח יציב, דמוקרטי, בעל יכולת ביצוע מוכחת. מעין נושאת מטוסים שאינה עוגנת בים אלא ביבשה; לא מוצב אמריקני, אלא מדינה ריבונית שהאינטרסים שלה ושל וושינגטון מצטלבים בנקודת הזמן הזאת בעוצמה חריגה.
אבל דווקא כאן נדרשת זהירות. מי שממהר להסיק שנולדה ברית עולמים מסתכן באשליה. האינטרסים של ירושלים ווושינגטון אינם חופפים לחלוטין ולא יחפפו אף פעם. הנכון יותר הוא לראות ברגע הנוכחי התכנסות חזקה בתוך חלון היסטורי מסוים - לא ברית נצח, אלא שעת כושר.
אם ישראל תוכיח לאורך זמן שהיא מונעת מאמריקה לשלם מחירים כבדים יותר ומספקת לה עוגן יציב באזור סוער, ייתכן שגם הציבור האמריקני יתחיל לראות בה לא רק מדינה רחוקה שיש לסייע לה, אלא נכס שמגן, בדרכו, גם על אמריקה עצמה.
הדרך לפסיפיק עוברת דרך טהראן. מי שמבין זאת - מבין גם מדוע ישראל נמצאת כעת במרכז הסדר הגלובלי המתעצב.
ד"ר דב מימון, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), מרכז את פעילות המכון באירופה