מפקד חיל האוויר בשמי איראן - חובה פיקודית או הרפתקה חסרת אחריות?

ההודעה של דובר צה"ל אמש היתה חריגה מעט. בדרך כלל נוהג דו"צ לדווח או על הצלחות, או על כשלון לא עלינו.

אמש דיווח דובר צה"ל על אירוע שכמעט קרה: מהלך מבצע "שאגת הארי" בתקיפה של חיל האוויר באיראן בוצע ניסיון הפלה של מטוס קרב ישראלי אשר היה קרוב לפגיעה, אבל הוא נכשל לאור עירנות ומקצועיות הטייס, והמשימה הושלמה בהצלחה. דובר צה"ל ציין כי "אירוע תוחקר ולקחים הופקו", והוסיף שמתחילת המלחמה בוצעו ניסיונות רבים להפיל מטוסי קרב ישראלים בשמי איראן, צוותי האוויר התמודדו עם האיום בהצלחה.

סכנת הפלת כלי טיס ישראלי, מטוס או מסוק, מלווה כל חצייה של כלי כזה את הגבול הבינלאומי של ישראל. וככל שהמרחק גדול יותר, הדאגה גדולה יותר. מדינת ישראל פונקה בעשורים האחרונים בחיל אוויר מקצועי שבו המשפט 'כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם' הוא חלק בלתי נפרד מהודעה על תקיפה אווירית. שכחנו את הימים הנוראים של מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כשעשרות מטוסים שלנו נפגעו בתקיפות, עד שמקרה של מלחמת יום הכיפורים הודיע מפקד חיל האוויר בני פלד שמספר המטוסים מתקרב ל'קו האדום' מבחינת החיל.

כל תקיפה בכל מקום מלווה בחשש הזה, שלא כל מטוסינו יחזרו בשלום. בשבוע שעבר נזכרנו שלא שכחנו את רון ארד שהופל בלבנון לפני 40 שנה. לפני הפצצת הכור הגרעיני העיראקי, בחג השבועות תשמ"א, קיבלו הטייסים דינרים עירקים ותמרים, מתנת הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול). "כדי שתתרגלו לטעם שלהם בשבי" הסביר להם רפול בחיוך. איש לא האמין שגם מהטיסה הזו כל מטוסינו ישובו בשלום לבסיסם.

אבל הסכנה, כפי שהראה דובר צה"ל אמש, קיימת. והיא מביאה לשאלה שבחיל האוויר התחמקו ממנה, והיא השתתפותו של מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר בתקיפה באיראן.

זה היה ביום שישי שעבר. אלוף בר יצא לתקיפה במטוסF-15 דו-מושבי, מטייסת 133, המכונה גם טייסת 'אבירי הזנב הכפול', המפעילה מטוסי F-15A/B/D איגל ('בז') מבסיס תל נוף. רוב המטוסים בטייסת הזו מבוגרים מהטייסים שמטיסים אותם. תומר בר עצמו, שפיקד על הטייסת הזו לפני למעלה מ-20 שנה, בשנים 2002-2005, היה ילד בן 10 כשהמטוס שהוא טס עליו נקלט בחיל האוויר. בטיסה לאיראן הוא ישב במושב הקדמי, מושב הטייס, ומאחריו הנווט ומפעיל המערכות. על פי אחד הדיווחים, בתקיפות בהן השתתף בר, השמידו טייסי חיל האוויר 16 מטוסים בשדה התעופה מהראבאד. כמו כן, הותקפו מספר מטוסי קרב איראניים שאיימו על כלי הטיס של חיל האוויר הפועלים בשמי איראן.

המטוס הזה, או אחרים מסוגו, שעושה את דרכו הארוכה עד לאיראן, היה זה שהשתתף במה שנודע במשך שנים כ'גיחה הארוכה ביותר' - עד שמבצע 'עם כלביא' גזל ממנו אשתקד את התואר המכובד. לפני 40 שנה, בא' חול המועד סוכות תשמ"ו, 1 באוקטובר 1985, תקפו זוג מטוסים מהטייסת יחד עם שישה מטוסים מטייסת 'חוד החנית' את מפקדת אש"ף בחמאם-א-שאט בטוניס. המבצע שנקרא 'רגל עץ' היווה את גיחת התקיפה הארוכה ביותר שביצעו מטוסי הקרב של החיל, בטווח של כ-2,400 ק"מ מהארץ, לא שונה בהרבה מהמרחק לאיראן. בתקיפה הושמדו מספר מבנים, נהרגו כ-80 איש (מהם כ-60 מחבלים) ונפצעו כ-60 מחבלים.

השאלה הקשה הייתה על הסיכון שלקח אלוף בר בעצם השתתפותו בתקיפה. לא סיכון אישי, אלא סיכון למדינה. מפקד חיל האוויר הרי יודע כמה וכמה סודות צבאיים שרוב הטייסים לא יודעים, ונפילה של קצין כמוהו בשבי, בוודאי שבי איראני, עלולה לפגוע בביטחון מדינת ישראל במידה שקשה לשער אותה, אם המידע שהוא אוחז בו יגיע לאוייב.

במלחמת יום הכיפורים נפל בשבי הסורי סא"ל אבי לניר הי"ד, רק מפקד טייסת ולא מפקד חיל האוויר, שידע כנראה סודות גרעין קריטיים לביטחון מדינת ישראל. אם הסודות הללו היו מגיעים לסורים, מדינת ישראל היתה בצרות צרורות. הסורים עינו את לניר את מוות - כי לניר לא פצה את פיו ולא חשף את המידע שלו. מה היה קורה אם חלילה מטוסו של בר היה נפגע ובר היה נאלץ לנטוש בשמי איראן?

לבר עצמו לא היה ספק בנחיצות השתתפותו. גורם בכיר בחיל האוויר מגלה שאחרי הנחיתה, אמר אלוף בר לאחד הקצינים הבכירים שהמתין לו ליד המטוס: "למדתי לפחות שלושים לקחים מהטיסה הזו".

בחיל האוויר הסבירו שהתקיפה בה השתתף אלוף בר היתה אחרי שבוע שבו החיל השיג עליונות אווירית בשמי איראן. אלפיים גיחות קרב טסו באותו איזור לפני שאלוף בר הגיע אליו. התקיפה גם לא היתה בטהרן עצמה אלא במערב איראן, איזור פחות מסוכן, באופן יחסי כמובן. ובכל מקרה, חיל האוויר בנה גם כלים ויכולות ואמצעים שלא ניתן לדבר עליהם, לחילוץ טייסים גם מאיראן, אם חלילה יתרחש אירוע קשה כזה. תלוי מאוד כמובן איפה זה יקרה (למשל, בשטח בנוי או בלב המדבר). חיל האוויר תירגל ונערך למצב כזה, עם כל התוכניות ועם כוחות ייעודיים לטובת הדבר שכולם מקווים שלא יקרה. ובנושא הזה אין הבדל בין אלוף לסֶגֶן. מבחינת החיל אין הבדל בין חילוץ טייס כזה או אחר.

ובכלל, הסביר לי קצין בכיר בחיל האוויר, מפקד החיל יושב בקריה, מוריד פקודות כל היום, וטיסה כזו מאפשרת לו לבחון איך הפקודות שהוא נותן בקריה מתממשות בשטח.

והיה לטיסה גם ערך מבצעי, לפי מה שהסביר לי בכיר בחיל האוויר: מפקד החיל חווה מכלי ראשון במערכה הנוכחית איך מתנהל הדיבור בקשר כשהטייסים מעל המטרה, איך מתבצעת מסגרת הטיסה, מה משמעות השימוש במודיעין שמגיע לטייסים לפני הטיסה, איך שומרים על כשירות, איך מתנהל התחקיר כשהם יורדים מטיסה, איך הבסיס נראה מבחינת התפעול שלו, וגם הטכנאים - איך הם עובדים כשמגיע מטוס, איך הם מכינים את המטוסים.

נכון שאת רוב הדברים הללו אפשר לראות וללמוד גם בלי לטוס, פשוט להאזין לקשר מ'בור' הפיקוד, לדבר עם הטייסים כשהם חוזרים מתקיפה, ולהשתתף בתחקיר של אחרים אחרי הטיסה. סביר להניח שהאלוף בר מבצע כמעשה שיגרה את כל הפעולות הללו. אבל מפקד החיל, כך מסבירים אנשים מסביבו, רצה לחוות את כל התהליך בעצמו, כטייס מן השורה.

וגם כמסר פיקודי, של דוגמה אישית. גם בחיל האוויר רוצים להמחיש את סיסמת 'אחרי' ששנים היוותה את דוגמת המפקד הישראלי: לא כזה שיושב בעורף ושולח את חייליו קדימה, אלא זה שעומד בראש חייליו. כמו כל מפקד בצבא, כמו אלוף פיקוד, כמו מפקד אוגדה, גם מפקד חיל האוויר מרגיש את הצורך להיות בראש חייליו פקודיו, ולא לדחוף אותם מאחור.

ואולי גם כמסר לאויב: המפקדים שלכם, אלו שנשארו, מתחבאים בבונקרים התת-קרקעיים שלהם. בתחושת בריחה ונרדפות. המפקדים שלנו לא מהססים להגיע לחזית. כך מפקדי האוגדות, כך אלופי הפיקוד והרמטכ"ל, כך גם מפקד חיל האוויר.

בר, כנראה, הוא גם לא האלוף היחיד במטכ"ל שחצה את הגבול הבינלאומי מאז מלחמת שמחת תורה. ככל הידוע ישנו קצין נוסף במטכ"ל, בדרגת אלוף, שלפני שנה השתתף בפעילות חיל האוויר כנגד איראן, במבצע 'עם כלביא'.

תומר בר גם אינו הקצין הבכיר ביותר שהשתתף בפועל בתקיפת אויב תוך חציית הגבול הבינלאומי של מדינת ישראל. קדם לו רמטכ"ל - רפאל איתן, רפול ז"ל. בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ב-11 באוגוסט 1982, ביקש רפול מראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר דאז, אביאם סלע, להיכנס אליו, והודיע לו שמחר לא יגיע לעבודה בבניין חיל האוויר בקריה כי הם 'יוצאים לטיול'.

למחרת נפגשו איתן וסלע בטייסת 201 בבסיס חצור. הם היו חלק מרביעיית פנטומים שיצאה להפציץ בניין משרדים בשם אל־סנאיי במערב ביירות, זאת בעקבות מידע שהתקבל, לפיו ערפאת זימן פגישה במקום.

ערפאת ניצל בנס והפצצות ריסקו חלק מהבניין זמן קצר לפני שהגיע אליו. לימים סיפר אביאם סלע: "רפול תיפקד ככה ככה, נדמה לי שהוא הרגיש טיפה לא טוב. את הניווט השארתי אצלי. הוא הפעיל את מערכות החימוש. עשינו שני יעפי הפצצה מעל היעד ואז עוד אחד לראות שפגענו במטרה. רפול היה מבסוט וחזרנו הביתה". אבל ראש הממשלה דאז מנחם בגין לא אהב את היוזמה של הרמטכ"ל שלו, ונזף בו על השתתפותו בתקיפה.

נסיים באגדה שהסתובבה בחיל האוויר בשנות השישים של המאה הקודמת, שאף אחד לא יודע אם אמת היתה או רק אגדה.

אישיות זרה רמת מעלה ביקרה בחיל האוויר, והמפקד דאז מוטי הוד לקח את האיש לטיסה במטוס פנטום. מבעד לחופה צפה האורח בעיר העתיקה שצריחי מסגדיה זהרו באור השמש. "ירושלים עיר יפה מאד" אמר האורח, "אבל למה יורים עלינו מלמטה?"

"כי אנחנו מעל דמשק", השיב לו מוטי הוד.