כפי שפורסם בערוץ 7 עם פתיחת המערכה הקרקעית בלבנון, ניצבה מחלקת לוחמי בני ישיבות, בני"שים מתלמידי הישיבות "לב לדעת" בשדרות, עלי ומצפה יריחו - בפני ניסיון רוחני ומבצעי משמעותי.
לקראת הכניסה לנמ"ר (נושאת משוריינת), הונחתה המחלקה לצרף אליה פרמדיקית לשהייה ממושכת בתוך חללו המצומצם של הכלי.
הלוחמים הבהירו מיד כי עבורם, הניצחון בקרב אינו תלוי רק בנשק ובטקטיקה, אלא בראש ובראשונה בסיוע האלוקי. מתוך נאמנות מוחלטת להלכה ולערכי הצניעות, הם סירבו לפעול בניגוד לצו מצפונם הדתי. התפיסה הייתה חדה וברורה: שמירה על קדושת המחנה היא תנאי הכרחי לנוכחות השכינה בקרב הלוחמים, ובלעדיה - הכוח המבצעי חסר.
כחיזוק לעמדתם ההלכתית, עמדה לזכותם גם פקודת השירות המשותף, המבטיחה לחייל שומר המצוות סביבה המאפשרת את אורח חייו. אולם עבור הלוחמים, הפקודה הייתה רק המעטפת; המניע האמיתי היה החרדה לקדושה.
העמידה איתנה מול הלחצים אילצה את הצבא לחפש פתרון, היה אף נסיון לקבלת היתר הלכתי:
מפקד המחלקה, בוגר ישיבה אף הוא, פנה לראש הישיבה שלו וקיבל תשובה נחרצת: הצדק איתכם.
למרות זאת, הדרג הפיקודי ניסה להפעיל מכבש לחצים שכלל איומים בענישה מחלקתית ואזהרות על פגיעה בכשירות המבצעית.
הלוחמים, בגיבוי מלא של רבותיהם, לא נרתעו. הם הבינו כי בסיטואציה הזו, עדיף לוותר על שיבוץ הפרמדיקית בתוך הנמ"ר מאשר לוותר על הברכה והסיוע האלוקי משמים, התלויים בקדושת המחנה.
גם הצעה להכנס עם הפרמדיקית לשבוע עד שימצא מחליף נשללה על הסף, אם יפתח פתח הוא יפרץ.
בזכות עמידה עיקשת ושילוב של פנייה חכמה לתקשורת, נאלץ הצבא לסגת מעמדתו. צה"ל קיבל את דרישת הלוחמים, הפרמדיקית שובצה ביחידה אחרת, והמחלקה יצאה לקרב מבלי להפר את עקרונותיה ואת פקודות הצבא.
אירוע זה מסמן שינוי תודעתי עמוק: יש לנו נאמנות ללא פשרות: אנחנו מוכיחים שאפשר להיות "יותר ציונים מציונים" בחזית הלחימה, אך בו זמנית מתגלה כי אנו לא פחות חרדים לקדושת המחנה מאחינו החרדים.
הוכחנו כי עוצמתו של צה"ל נשענת לא רק על הפלדה, אלא על החוסן המוסרי והרוחני של לוחמיו.