אחרי ה־7 באוקטובר, ובעיקר בשנתיים וחצי שבאו בעקבותיו, רבים מאיתנו הרגישו שמשהו אמיתי השתנה כאן.
משהו עמוק בחברה הישראלית, כזה שאולי יוכל יום אחד לבוא לידי ביטוי גם בפוליטיקה, המקום שבו בסופו של דבר מעוצבים חיינו כעם וכציבור.
אני האמנתי בכל ליבי שנולדה כאן ברית חדשה.
ברית שמסוגלת להתעלות מעל דעות קדומות ופוליטיקה קטנה, ולבסס שותפות סביב ערך פשוט: הנכונות לשרת, להגן על המדינה ולחנך דור שמוכן לקחת חלק באחריות המשותפת לגורלנו כאן.
אחת הבעיות בפוליטיקה היא שאת ההבטחות שניתנות בבחירות אפשר לבחון בדרך כלל רק בדיעבד.
אבל הפעם נדמה שקיבלנו מבחן מוקדם מאוד.
בערים רבות בישראל קיימות קואליציות עירוניות של מפלגות המחנה הליברלי לצד נציגים של הציבור המשרת.
כך בהוד השרון, בגבעתיים, בקריית אונו וגם בתל אביב, שבה אני חי. לכן היה נדמה טבעי שכאשר מגיעים לבחירות לרבני ערים נראה גם כאן משהו חדש, שרבנים ששירתו בצבא, שעושים מילואים וששולחים את ילדיהם לצה"ל, לא יודרו מתפקיד שמייצג את היהדות עבור הציבור כולו.
אבל החלום התנפץ אל המציאות.
בזה אחר זה, ראשי ערים וקואליציות מהמחנה הליברלי בחרו בדיוק כמו בעבר, לפסול מועמדים מהציונות הדתית ולהעדיף מועמדים חרדים.
כך קרה בבאר שבע, בהוד השרון, והיום בקריית אונו, שם ראש העיר מטעם יש עתיד עשתה דיל עם מועמד ש"ס.
בעוד שבועיים זה צפוי לקרות גם כאן בתל אביב.
בשבועות האחרונים שוחחתי עם לא מעט מראשי הסיעות ובכירים בעיריית תל אביב יפו. גם בקרב אלו שפועלים להעמיד מועמד חלופי לדיל של ראש העיר, מועמד דתי לאומי נתפס כפסול מראש.
חלקם אפילו אמרו זאת בפשטות: שירות בצבא איננו קריטריון לרב עיר, רבנים מהציונות הדתית הם “משיחיים", ואולי בכלל אין צורך ברב עיר בתל אביב.
גם מי שאמורים לייצג את הציונות הדתית בפוליטיקה הארצית והמקומית אינם מצליחים בעת הזו לבנות אלטרנטיבה אמיתית ולהוביל לניצחון במאבק הזה.
החלום על ברית משרתים, ברית פוליטית שמבוססת על שותפות אמיתית לגורל המדינה, נשמע נכון ויפה בתיאוריה, אבל במבחן המציאות של השבועות האחרונים נראה שאין לו עדיין אחיזה אמיתית בפוליטיקה הישראלית.
אולי ברית המשרתים מתה עוד לפני שנולדה.
ואולי עוד לא מאוחר, ובתל אביב נראה רב עיר ציוני דתי שממשיך את דרכו של הרב גורן ז"ל.