שני דברים זעזעו אותי עמוקות בפורים האחרון. הראשון, עדותו של גיסי, פרמדיק שהיה מהראשונים בזירת פגיעת הטיל הבליסטי בבית שמש, ותיאור המראות הקשים והרגעים הנוראים שבהם נאלץ לקבוע מוות לרבים כל כך.
השני, שיחת הטלפון ממנהל מרכזי הנוער של OU ישראל, שבישר לי שהטיל פגע ישירות בשכונה שבה פועל מרכז הנוער שלנו ב-26 השנים האחרונות. אלו המשפחות שלנו. בני נוער שלנו איבדו את יקיריהם.
ביום שאחרי פורים הגענו לשכונה החרבה יחד עם צוות OU ישראל. צוותי פיקוד העורף כבר היו עמוק בפינוי ההריסות והמראות היו בלתי נתפסים: לא היה בית אחד שנותר שלם. מכוניות עפו למרחקים ובתים הפכו לערמות בטון ומתכת. עד שלא עומדים בלב חורבן כזה, אי אפשר לתפוס את גודל ההרס שטיל אחד זורע. מודעות האבל על עמודי החשמל לאורך הרחוב היו עדות אילמת לטרגדיה.
אך בתוך ההרס בלטה העוצמה של החברה הישראלית. בחורי הישיבה במקום עזרו למשפחות למיין את מה שנותר מבתיהן, חברי הקהילה האנגלו-סקסית בעיר הביאו אוכל, הציעו לינה למפונים ופשוט היו שם, אנשים מכל הגוונים הגיעו ועזרו בכל מה שהיה נדרש. אפילו המשפחות עצמן, שבתיהן זה הרגע נחרבו עד היסוד, ישבו שבעה בבתי השכנים.
בשיחות עם המשפחות נחשפנו לסיפורים יוצאי דופן. בית הכנסת קיבל מכה ישירה וספרי הקודש שבו התפזרו לכל עבר. באחד הבתים הראו לנו דף קרוע מספר שמואל שנמצא בין ההריסות. למרבה התדהמה, הפסוק באותו דף תיאר את המכה האלוקית בבית שמש: " וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ, כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהוָה, וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ; וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם, כִּי-הִכָּה יְהוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה" (שמואל א', ו', י"ט). בפסוק הבא שואלים אנשי בית שמש: "מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהקים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה?". עבור המשפחה, זו הייתה תזכורת לכך ששום דבר אינו קורה מחוץ להשגחת ה', ובידיעה הזו הם מצאו מקור לעוצמה ולאמונה.
ראינו את הנערות של מרכז הנוער שלנו, את חברותיהן מקיפות אותן, והיה ברור שהנוער של השכונה והמשפחות יזדקקו לתמיכה רבה בהמשך. ב-OU ישראל אנחנו לא נשאיר אף נער לבד; נלווה אותם בכל שלב בדרך. טיל יכול להחריב את המבנה, אך הוא לא יכול להשמיד את הרוח ואת הערכים שנבנו כאן בשכונת הנשיא. היסודות הללו הם שיחזיקו את הקהילה.
רגע לפני שעזבנו, נשמעה אזעקה. רצנו לממ"ד באחד הבתים, מהממ"דים היחידים שנותרו שלמים. בזמן קצר נדחסו פנימה יותר מ-50 איש: המשפחה בעלת הבית, מתנדבים, עובדים זרים, נשים חרדיות וחיילי פיקוד העורף. הסתכלתי סביב על הפסיפס האנושי בחדר הצפוף ואמרתי בליבי: המלחמה הזו גורמת לכל ההגדרות להיעלם ומחברת אותנו כיהודים שעומדים יחד.
למרות החורבן והאסון הנורא, בית שמש מעבירה תחושת תקווה. עם תפילה לרפואת הפצועים, לשלום חיילינו הגיבורים ולנחמת המשפחות השכולות - רוחו של עם ישראל חיה ופועמת.
הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל