השיח הציבורי בישראל נמצא בשנים האחרונות בתוך סחרור חוקתי וזהותי חסר תקדים. נדמה כי המחלוקות ההיסטוריות - אלו שעסקו בקו הגבול, בביטחון ובשלום - פינו את מקומן למערכה פנימית, יצרית ורועשת על מבנה השלטון ודמותה של מערכת המשפט.
בפרק חדש של הפודקאסט "חוקה רזה" של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי, מתארח עו"ד תמיר דורטל, דמות בולטת בהגות הימנית-שמרנית בישראל ומנחה הפודקאסט 'על המשמעות', מנסה לפרק את המוקשים הללו ולהבין לאן פנינו מועדות.
הדיון נפתח בשאלה המהותית ביותר: "על מה אנחנו מתווכחים". דורטל, הנשען על הגותו של תומס סואל בספרו "עימות בין השקפות", טוען כי המונחים "ימין" ו"שמאל" בהקשר המדיני-ביטחוני כמעט ואיבדו ממשמעותם לאחר אירועי השבעה באוקטובר. "הערבים האלה שחיים גם מעבר לקו וגם לא מעבר לקו, הוכיחו את רצחנותם או את תמיכתם בטרור", הוא קובע ומצביע על כך שהקונצנזוס הלאומי בנושאי ביטחון התרחב עד כדי כך שהמחלוקות הישנות נעלמו.
אז לאן עברה האנרגיה? דורטל טוען כי המאבק על הרפורמה המשפטית הוא שלוחה של מאבק עמוק יותר. "כשאני שואל אנשים שאני מרצה להם, הם לא יודעים אפילו להגיד את ארבעת סעיפי הרפורמה. הוויכוח על הרפורמה הוא לא על הרפורמה - הוא על משהו אחר. הוא על מדינה יהודית".
לדבריו, הציבור הליברלי בישראל סובל מפחד אמיתי ומבוסס חלקית מפני כפייה דתית. "הם באמת מפחדים מכפייה, שמישהו יגיד להם מה לעשות. ואני חושב שחלקית הם צודקים".
הוא מצייר תמונה מורכבת של הממשק החרדי-חילוני, מתוך ניסיונו האישי כתושב ירושלים החי בשכונות מתחרדות. דורטל מתאר את הפער בין "כפייה חוקית" לבין "תחושה תרבותית". הוא מספר על מפגשי שיח בגבעה הצרפתית שבהם חילונים העידו על תחושת מחנק, אך כשהתבקשו להגדיר אותה, התברר שמדובר בדינמיקה חברתית ולא בחקיקה דתית. הוא מודה בכנות כי "החילונים בארץ רואים את מדינת ישראל סוגרת עליהם דמוגרפית, והם צודקים בלי שום קשר לחקיקה".
כשעוברים ללב הסוגיה החוקתית, דורטל מציע מבט ביקורתי על מושג ה"משילות" הימני. הוא טוען שהימין לא נבלם על ידי בג"ץ בנושאים קריטיים כמו התיישבות או כלכלה, אלא לרוב על ידי חוסר יכולת פוליטית או מנהיגותית. "הכלכלה שלנו לא תחרותית בגלל שאנחנו בולמים רפורמות, אבל זה לא משפטי. זה נטו-פוליטי, מתוך כניעה למוקדי לחץ בליכוד".
הפתרון של דורטל לסכסוך החוקתי אינו טמון במילים יפות או בחוקה עמוסה אלא במבנה מוסדי קשיח המבוסס על המודל האמריקני. חזונו כולל שינוי יסודי בשיטת הממשל: "הגבלה של בית המשפט ובמקביל, הגבלה משמעותית מאוד של הכנסת ושל הממשלה - על ידי זה שצריך החוק לעבור גם בכנסת של היום וגם בעוד בית מחוקקים, או סנאט אם נקרא לזה כך". הוא מציע שתי כנסות עם אינטרסים שונים (קצרי וארוכי טווח), בחירות אזוריות ושיטה נשיאותית שתייצר יציבות ותמנע "כלכלת בחירות" תמידית.
בנוגע למערכת המשפט, דורטל תומך בהגבלה מוסדית ולא ניסוחית. הוא מתייחס לרעיון שפסילת חוקים תחייב פורום מורחב ורוב מיוחס של שופטים. "אתה לא מגדיר את עילות ההתערבות, אתה יוצר מבנה של איך ההתערבות נעשית".
לקראת סוף הראיון, הדיון עובר למגרש הביתי של דורטל - עולם הפודקאסטים והרשתות החברתיות. כאן הוא חושף וידוי מטלטל על מחיר ההשפעה בעידן הדיגיטלי. דורטל מסביר כי כדי להגיע לקהל רחב ולהיות משפיע, המערכת כופה עליך להקצין. "ראיתי את עצמי מקצין וזה מפחיד. הרשתות החברתיות מביאות טראפיק גבוה רק למי שמביא איתו סגנון מגעיל".
הוא מתאר את הדילמה הטרגית של איש התקשורת המודרני. "זו האחריות שלך, או שאתה לא משפיע, או שאתה משפיע לרעה. אלה האפשרויות".
למרות התמונה הקודרת של הרשתות, דורטל מוצא תקווה דווקא במאזינים שלו מן השמאל. הוא מספר על בני משפחה וחברים "קפלניסטים" שמתחברים לרעיונות הליברליים-שמרניים שהוא מציג בפודקאסט, כל עוד הם מופרדים מהפחד המיידי ממדינת הלכה. "הרבה מהציבור הקפלניסטי יש להם סנטימנט ליברלי. הם מסוגלים להתחבר להרבה מאוד מהרעיונות", הוא מסכם.