בפודקאסט המשותף לערוץ 7 ולמכון לחקר מדיניות העם היהודי, התארח השבוע חגי לובר, מנהל תיאטרון 'אספקלריה' ואב שכול, לשיחה עמוקה על השסעים בחברה הישראלית ועל הדרכים לאיחוים.
לובר, שבנו יהונתן הי"ד נפל בקרב ברצועת עזה, משלב בדבריו בין הכאב האישי לבין תפיסה פוליטית-חברתית המבקשת להסדיר את יחסי הכוחות במדינה דרך "חוקה רזה".
במהלך הדברים התייחס ליוזמת 'חוקה רזה' של המכון למדיניות העם היהודי ותמך בה כצעד שיקדם את מדינת ישראל ברוח של אחדות ואחריות משותפת.
הוא מתאר את השכול כמשא כבד על הכתפיים, אך כזה שדחף אותו לשליחות ציבורית להעמקת הקשר בין חלקי העם. הוא משחזר כי עם פרוץ המלחמה, חרף המחיר הנורא, הרגיש שהאתגר הקיומי מציל את החברה הישראלית מהתדרדרות לתהומות הקרע הפנימי שאפיינו את התקופה שקדמה ל-7 באוקטובר.
ועם זאת נשאל אם האחדות הזו תחת משא המלחמה אינה מטשטשת מחלוקות אמיתיות ומהותיות שקיימות בעם ישראל. האם בשם האחדות הזו יש לקבל את העובדה שהחלק שהפסיד את הבחירות אינו מקבל את התוצאות ובשל כך הוא מנסה בכל דרך להעביר את הכוח מהעם לגוף שאינו נבחר ומסרס את רצונו של העם?
לובר קובע כי אין במלחמה כדי לטשטש מחלוקת אלא כדי להעמיק זהות, כהגדרתו, וכאשר התחדדה המחלוקת בין זהות יהודית לזהות ליבראלית עד כדי האמירה ש'אלה אינם האחים שלי', והמלחמה חיזקה את הזהות היהודית כמכנה משותף לעם כולו. מתוך גישה זו הוא מאמין בסיכוי להעביר בחברה הישראלית את רעיון החוקה הרזה, מסמך שיסדר את מוקדי הכוח של ישראל, אך לאחר ניסוח המסמך הזה עדיין תישאר השאלה אם הוא יכריע במלחמת הזהויות שבעם.
אחת הסוגיות שצריכות לקבל מענה במתווה כלשהו שיוביל למסמך שכזה היא סוגיית חוסר האמון של הימין על רקע ניסיון העבר בו כאשר בכל ממשלת שמאל הייתה התעלמות מוחלטת מהימין ובדורסנות נקבעו מסמרות, כולל בזירה המשפטית כאשר בלילה אחד נבחרו בממשלת בנט-לפיד מעל שישים שופטים תוך התעלמות מהימין. לובר מצידו מציין בהקשר זה כי חשש שכזה קיים גם בשמאל הרואה בהקמת ישובים ביהודה ושומרון מהלך שהימין מבצע מבלי להתייחס לשמאל, וזאת על מנת להפוך את יו"ש לאזור שלא ניתן יהיה לחלק אותו. משום כך סבור גם לובר כי על מנסחי החוקה הרזה לעמול בעיקר על סוגיית בניית האמון ההדדי בין המחנות. יצירת אמון, אומר לובר, נעשית מתוך ההבנה שגם הצד השני נמצא בפאניקה, כלשונו.
הוא משוכנע שאם הייתה כיום ממשלת שמאל ובית המשפט היה שמרני, השמאל היה בעד הרפורמה המשפטית והימין נגדה תוך שהוא מצטט מובאות תנ"כיות על ערך המשפט והשופטים.
לשאלת הסיכוי להתגמשות מצד הציבור החרדי והבנתו את מצוקת הצד שמנגד, הוא סבור כי אמנם ההנהגה קיצונית ומקצינה התבטאויות, אך העם עצמו מתון.
"הבעיה היא לא אחדות ואהבה. אני לא אוהב את כל האנשים בעם ישראל אותו דבר. אני לא מדבר על אהבה או על דעה אחידה. מחלוקות זה דבר מפרה והעולם היהודי בנוי על מחלוקות. כשאנחנו מדברים על אחדות אנחנו מדברים על שיתוף פעולה. מה שנפגע עוד לפני הרפורמה היה היכולת לשתף פעולה זה עם זה. ההגדרה של אחדות היא היכולת לשתף פעולה, אבל זה מחייב עבודה, ולכן חייבת לקום בבחירות הבאות מפלגה שתחייב שיתוף פעולה שבו שתי המפלגות הגדולות יפעלו ביחד", אומר לובר הסבור כי ארבע שנים של שיתוף פעולה יניבו גם חקיקת גיוס מאוזנת ומקובלת.
להערכתו, כבר כעת קיים סדק בחומת החרמות של השמאל את הליכוד ומפלגות הימין, והדבר יכול בהחלט להביא אתו את אותו שיתוף פעולה אותו רואה לובר כהכרח. בעיניו הפער בין לפיד לנתניהו מאז השבעה באוקטובר הוא כמעט ולא קיים וכך גם בינם לבין בנט. הוא משוכנע שקדנציה בת ארבע שנים של ממשלה שתפעל בשני ראשים תגביר את האמון ההדדי ושיתוף הפעולה בעם.
הוא מספר על שלושת ראשי 'אחים לנשק' שהגיעו לנחם אותו בשבעה על נפילת בנו יהונתן. לאחר שהרגיע את המתקוממים על עצם הביקור פנה לאורחים המנחמים ואמר להם שהוא אמנם תומך ברפורמה משפטית קיצונית יותר מזו שהציג השר לוין ואמונתו היא ברוב הדמוקרטי של העם, אך על אף שהוא בטוח בטעותם של אנשי 'אחים לנשק' ומפגיני קפלן, הוא אינו מטיל ספק בכנות כוונותיהם. חלפו מספר ימים והוא הוזמן למשרדיהם, ושם השיח התלהט סביב דמותו של ראש הממשלה, נתניהו. לובר דרש מבני שיחו לעצור ולומר את מה שהוא אמר עליהם, גם על נתניהו, שכוונתו לטובת עם ישראל גם אם הם חלוקים עליו. בחריקת שיניים הם אכן אמרו זאת מתוקף הכבוד שלהם אליו כאב שכול. דברים ברוח זו הוא תובע משני הצדדים החלוקים וזאת על מנת לאפשר את המשך החיים המשותפים בישראל.
לבד מהאמונה בטוהר כוונותיו של הצד השני עליו יש מחלוקת, הוא סבור כי ישנו נתון נוסף שצריך להיות ברור והוא הקווים האדומים למאבק אותם הוא מחלק לשלושה חלקים עיקריים: אין לעשות דמוניזציה לגבי היריב, אין לערב את הצבא במחלוקת, אין היתר לקחת את האזרחים כבני ערובה בהפרעה לתנועה ולחופש. "אין לי יכולת להגיע להסכמה עם מי שאומר שכאשר משהו לא נוח לו הוא מרסק את הצבא, את הכלכלה ואת החברה הישראלית. שיתוף פעולה מתחיל מכך שיש לנו זהות ישראלית משותפת, שחשוב לשמור על העם והגבולות, ועל כך שומרים גם כאשר האידיאולוגיה שלנו בסכנה. בזה המבחן".