יש דברים שלא עושים. לא משנה כמה אתה חלוק פוליטית. לא משנה כמה אתה משוכנע שאתה הצד הצודק והשני טועה.
יש קווים שלא חוצים. יש רגעים שבהם שותקים. יש טרגדיות שמול פניהן כל אדם בר דעת מוריד את הנשק.
אך סביב הסיפור הטרגי הזה נחצו לצערי כל הקווים האדומים.
מחול השדים נגד השרה סטרוק החל עוד לפני שהספיקה הידיעה להתקרר. מהרגע שהחלה לצוץ הפרשה הכואבת הזו, הרשתות כבר בערו, ואנשים בחרו להפוך לשופטים ולתליינים, בכסות של צדק שמאחוריו יושב דבר אחד בלבד - שנאה עמוקה, ולעיתים אפילו לא מודעת, כזו שמגיעה היישר מתת המודע.
אנשים שלקחו רגע של שבר אנושי מוחלט והפכו אותו לכלי ניגוח פוליטי. אנשים שניצלו סיפור מורכב וכואב שאיש מהם לא באמת מכיר, רק כדי לדרוס אישה בשעה הקשה ביותר בחייה.
לא בגלל מה שהם כביכול חושבים שעשתה - הם כלל לא טרחו לבחון את הנושא - אלא בגלל מי שהיא ומה שהיא מייצגת בעיניהם.
אמש, כשעמדתי בלווייתה של שושנה סטרוק ע"ה, הסתכלתי על בני המשפחה. ראיתי אצילות שקשה לתאר במילים. ראיתי משפחה של גיבורים, חבורה של לוחמים ועזי נפש שנתנו את השנתיים האחרונות מחייהם בשדות הקרב של עזה ולבנון למען ביטחון ישראל ולמען השבת החטופים. אנשים שמקריבים את חייהם יום־יום למען אלה שברגע זה ממש יושבים במזגן וכותבים נגדם דברי בלע.
הם אולי עומדים בחזית "תנועת המחאה", אך מעשיהם אינם מעשי מחאה אלא מעשי דריסה לשם דריסה - ריקוד מכוער על דם שנשפך בטרגדיה נוראית.
אני לא פונה כאן לקיצוניים שבהם. אותם כבר איבדנו.
אני פונה למתונים, לאלה שהשנאה טרם העבירה אותם על דעתם, לאלה שיושבים באמצע ושותקים. לאלה שאולי לא אוהבים את השרה סטרוק, אולי לא מסכימים איתה, ואולי אפילו מתנגדים לכל מה שהיא מייצגת פוליטית - אך עדיין נשארה בהם טיפת אנושיות והגינות.
תשאלו את עצמכם דבר אחד: האם זה בסדר? האם זו התנהלות אנושית?
האם מותר לעשות הכול רק בגלל שהיא בצד השני? האם השנאה לדעותיו של אדם מצדיקה ריקוד מכוער על קברה של בתו? האם יש גבול, או שאיבדנו כחברה את הגבולות האנושיים הבסיסיים שלא חוצים.
כי אם אין גבול - אז אנחנו לא חברה אנושית, אלא להקת זאבים משולחת רסן.