בתי הדין הממלכתיים לגיור הפסידו השבוע את אחד מגדולי דייניו. תלמיד חכם עצום, מתמיד ושקדן. מילותיו מדוקדקות, בענווה, הקשבה ואכפתיות. דיין זריז וישר דרך.
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן..." אומר רש"י - "מלמד שלא שינה". לא שינה. כל יום יום אותו דבר. זו מעלתו של אהרון הכהן.
ה"שפת אמת" אומר דבר מדהים: "מלמד שלא שינה" - הכוונה היא שהוא לא היה צריך לשנות בשביל להתרגש מחדש. העוצמה של אהרן הייתה שהוא בא כל בוקר וערב להדליק את הנרות והרגיש התרגשות, כאילו זה היום הראשון.
זו הייתה מעלתו המופלאה של הרב ניסים זצ"ל, הכהן הגדול. "מלמד שלא שינה". עשרות שנים בבית הדין, וכל יום באותה מסירות, זריזות והתלהבות. כל יום, כל תיק, נראה בעיניו כחדש. ההשקעה, האנרגיות ובעיקר האכפתיות - כאילו זה יומו הראשון בבית הדין.
ביום הראשון לכהונתי בבית הדין זכיתי לשבת לצידו. ישבתי בשקט, מסתכל על כל דבר שעשה ולומד בשקידה את רזי העבודה. מתחילת היום, עוד קודם הדיונים, ועד שאחרון המועמדים יצא מאולם בית הדין - ישבתי וצפיתי בו.
מהרגע הראשון התפעמתי מהזריזות, מהישרות ומהיכולת לנתח את המציאות בצורה נכוחה. בסוף יום הדיונים פניתי אליו ואמרתי: הרב ניסים, איך אתה יודע מה ואיך לכוון את הדיון? איזה מסמכים צריך? מה הנוהל בכל מקרה ומקרה? איך אתה יודע על מה לשים דגש, מה לשאול ואיך?
הוא הסתכל עלי בתמימות ובמבט אוהב ואמר: "אני לא משהו מיוחד, זה עניין של זמן עד שתעשה את זה בעצמך, בקלות".
זה היה האיש - תלמיד חכם ענוותן ושפל רוח. "אני לא שונה מכל אחד אחר, פשוט עם קצת יותר ניסיון". ענווה מיוחדת.
הרב היה זריז מאין כמותו. תמיד ניסה לקדם תיקים, לא לתת לדברים להימרח. להחליט ולהמשיך לתיק הבא. לאורך השנים ישבתי לצידו באינספור דיונים, ביניהם גם מורכבים ומסובכים.
במקרים מורכבים בהרכבים אחרים היו יכולים להיות דיונים ארוכים בין הדיינים, העלאת מורכבויות ושאלות אינסופיות. אולם אצלו בלט כוח של תורה - ישרות, פשטות ויכולת הכרעה בהירה ומנומקת.
זכור לי מקרה של גיור אדם שהיה מוגבל בהתפתחותו השכלית, ולכך הצטרפה העובדה שאינו יודע קרוא וכתוב. מבחינה הלכתית נושא זה סבוך ומורכב, ונאמרו בו דעות שונות. ביקשתי לתת לזה זמן לחשוב ולהכריע.
הרב ניסים שאל: "מדוע להמתין?". ומיד, בלי לחכות לתשובה, העלה את תמצית הסוגיה באופן בהיר - מחלוקות הראשונים והאחרונים, פסקי הדין שנכתבו בנושא - ושאל: זה עיקרי הדברים, מה הדילמה?
ובעיקר הוא שאל: "מה יהיה טוב יותר עבור המתגייר? האם להמתין חודש או לברר במהירות ובענייניות את הדין ולהתקדם?"
ובערב כבר שלח לי הודעה: "האם כבר כתבת פסק?"
זריז וישר.
זה היה הרב ניסים - כהן זריז במלאכתו, תלמיד חכם גדול שתורתו מונחת לו בכף ידו.
הרב ניסים השקיע שנים רבות ומאמצים כבירים בגיורם של העולים מאתיופיה. העולים שוכנו במרכזי הקליטה ברחבי הארץ - בצפון ובדרום - והוא היה נוסע אליהם באוטובוסים למרחקים ארוכים, ללא תלונות ובמסירות נפש.
בזמן הדיונים בתיקי העולים תמיד התפעלתי כיצד הוא זוכר את המשפחות השונות ועוקב אחרי כל הילדים והנכדים בתיקים שונים ולאורך שנים. השמות כל כך דומים ומסובכים, והוא היה יכול לשאול על פלוני, הבן של המועמד: האם כבר סיים צבא ומה מצבו מבחינה רוחנית.
לא הבנתי מאיפה תפיסת הראש הזאת. עד שהבנתי שלצד עבודתו כדיין ואב בית דין, היה נוסע למרכזי הקליטה, משוחח עם העולים, מקרבם, נותן שיעורים ואף עושה חידונים לילדים לפני החגים - בזמנו שלו.
הוא כתב חוברות הלכה שתורגמו לאמהרית והפיץ אותן לעולים, כדי שיכירו את כל פרטי ההלכה עד הפרט האחרון. זה היה בנפשו. היה אכפת לו. הוא השקיע מנפשו.
הרב ניסים מחייב את כל הדיינים בהשקעה, במסירות וביסודיות.
הרב לא היה רק אכפתי כלפי המתגיירים, אלא גם כלפי הדיינים והעובדים שעבדו איתו. תמיד לומר מילה טובה, בחיוך אופייני ומבויש. להתקשר ולהביע אכפתיות כאשר מישהו לא הרגיש בטוב.
בתקופת הקורונה, כאשר חליתי, דאג להתקשר יום־יום, התעניין, שיתף בתיקים שהיו בבית הדין ואף הקפיד ללמוד איתי משהו בכל יום.
אבל לא רק כלפי הדיינים. גם כלפי כל עובדי המשרד, עד עובדת הניקיון והתחזוקה של בית הדין - תמיד התעניין, דאג ושאל לשלומם.
לא פעם ראיתי אותו מנקה מעט את אולם בית הדין לאחר הדיונים. "למה שינקו אחרינו", אמר.
איש מידות יוצא דופן.
אישיותו הרחבה, ההתמדה, הזריזות, העדינות והאצילות - הכול הגיע מתוך תורה. גדלות של תורה והבנה עמוקה של המשימה הלאומית הניצבת לפנינו.
בתי הדין לגיור חסרו השבוע גברא רבה, איש אשכולות, זריז ונבון.
מי ייתן לנו תמורתו.
הכותב הוא דיין בבית הדין הממלכתי לגיור וראש כולל אברכים רחובות.