"לישראל יש תאוות דם שאין כמותה". "טראמפ נשלט בידי היהודים". "יהודים וישראלים מנסים לבנות את בית המקדש ולהביא את המשיח באמצעות מלחמה".
שלוש האמירות הללו (מפיהם של דוברים ימניים פופולריים בארה"ב) אינן ביקורת מדינית רגילה. הן גם אינן ויכוח לגיטימי על מדיניות חוץ, על מחיריה של מלחמה או על גבולות הכוח האמריקאי. הן שייכות למקום אחר לגמרי.
לעולם שבו היהודים שוב אינם בני ברית אלא חשודים קבועים, שבו ישראל שוב אינה מדינה הנאבקת על קיומה אלא מוגדרת ככוח אפל ומניפולטיבי, ובו כל מערכה ביטחונית מוסברת לא באמצעות המציאות אלא דרך קונספירציה.
זהו בדיוק האתגר החדש שישראל חייבת להבין. לא כל הימין האמריקאי אנטישמי, ואף לא רובו. יש בו גורמים אוהדי ישראל, יש בו שותפים אמיתיים, וקיימים בו גם קולות בדלניים לגיטימיים המתנגדים למעורבות צבאית אמריקאית מעבר לים. אבל בתוך המחנה הזה הולך וצומח זרם אחר, חזק יותר מבעבר, קולני יותר מבעבר, ובעיקר משפיע הרבה יותר מבעבר, המבקש להציג את ישראל ואת היהודים כמי שמפעילים את אמריקה, דוחפים אותה למלחמות ומסכנים את עתידה.
טאקר קרלסון, קנדס אוונס ו ניק פואנטס - הדוגמאות הבולטות של הגל החדש והעכור הזה, כולם מייצגים, כל אחד בדרכו, את אותה תבנית מסוכנת. ישראל והיהודים אינם מוצגים אצלם כשותפים אסטרטגיים של ארצות הברית אלא כגורם זר, כוח חיצוני, בעל מניעים נסתרים, שמסיט את אמריקה ממסלולה הטבעי. פעם זו שפה של בדלנות, פעם עטיפה של אנטי ממסדיות, פעם לאומנות לבנה, ופעם רטוריקה דתית מעוותת. אבל המכנה המשותף ברור. האשמת היהודים בהשפעה חתרנית על אמריקה.
המלחמה האחרונה מול איראן ממחישה עד כמה התופעה הזאת כבר איננה שולית. דווקא בשעה שבה ישראל ניצבה מול משטר המאיים בגלוי על עצם קיומה, בחרו דוברים ומשפיענים בולטים בימין האמריקאי להסיט את הדיון מן האיום האיראני לשאלה אחרת. לא האם איראן מסוכנת. לא האם יש לה שאיפות אזוריות הרסניות. לא האם היא חותרת בעקביות לגרעין. אלא מי כביכול דוחף את אמריקה לעימות. מכאן הדרך הייתה קצרה מאוד אל המילים המוכרות היטב מן ההיסטוריה האנטישמית. "היהודים", "הציונים", "חב"ד", "בית המקדש", "המשיח".
כאן צריך לדייק. לא כל התנגדות למלחמה היא אנטישמיות. יש ויכוח לגיטימי בשאלה מהו האינטרס האמריקאי, כמה ראוי לארצות הברית להתערב, ומה צריך להיות מקומה במזרח התיכון. אבל ברגע שבו הדיון מפסיק להיות דיון על אינטרסים והופך לטענה שהיהודים שולטים בוושינגטון, שישראל מפעילה את אמריקה, או שיהודים מבקשים להביא חזון משיחי באמצעות מלחמה, נחצה הגבול. באותו רגע זו כבר אינה מדיניות חוץ אלא אנטישמיות גמורה.
הסכנה כפולה משום שהקולות הללו אינם יושבים עוד בשוליים חסרי השפעה. הכוח בעולם התקשורת האמריקאי השתנה. הוא זז מן הטלוויזיה המסורתית אל הפודקאסטים, אל הרשתות החברתיות, אל פלטפורמות הווידאו ואל המשפיענים החדשים. מי שממשיך למדוד השפעה רק לפי רשתות שידור ישנות מחמיץ את התמונה האמיתית. היום אפשר לעצב תודעה ציבורית רחבה בלי אולפן מרכזי ובלי מערכת חדשות ותיקה. לעיתים דווקא מחוץ למוסדות הישנים נבנים מוקדי הכוח האפקטיביים ביותר.
זו בדיוק הסיבה שטאקר קרלסון מסוכן יותר מכפי שנדמה לעיתים בישראל. הוא אינו עוד רק פרשן שמעורר סערה. הוא מוקד השפעה עצמאי, בעל קהל נאמן, בעל יכולת לקבוע סדר יום, ובעיקר בעל יכולת להלבין רעיונות מסוכנים בלשון כביכול רצינית, סקרנית ומפוכחת. כאשר הוא אומר שיהודים וישראלים מבקשים לבנות את בית המקדש ולהביא את המשיח באמצעות מלחמה, הוא לא רק זורק פרובוקציה. הוא מעניק עטיפה אינטלקטואלית לכאורה, לעלילה אנטישמית ישנה מאוד.
קנדס אוונס עושה זאת בסגנון אחר, ישיר ובוטה יותר. אצלה אין כמעט מעטפת של איפוק. ישראל מוצגת כישות מרושעת, יהודים ככוח מניפולטיבי, וכל עימות ביטחוני הופך להוכחה נוספת לכך שאמריקה מופעלת בידי אחרים. ניק פואנטס כבר מדבר כמעט בלי מסכות ובאופן אנטישמי מובהק ולא מוסתר. אבל טעות תהיה לחשוב שהבעיה מתחילה ונגמרת בו. פואנטס הוא רק הקצה החשוף. הבעיה האמיתית היא חדירתם של מוטיבים אנטישמיים אל מרכזי השיח בארה"ב באמצעות דמויות מתוחכמות יותר, נגישות יותר, ומשפיעות הרבה יותר.
מכאן עולה השאלה המעשית. מה ישראל צריכה לעשות.
ראשית, ישראל חייבת להיגמל מן ההרגל הישן שלפיו ימין פירושו אוטומטית מחנה אוהד. החלוקה הזאת כבר איננה מספיקה. המציאות האמריקאית מורכבת יותר. בתוך הימין פועלים גם ידידי ישראל מובהקים וגם גורמים ההופכים את ישראל ואת היהודים לשעיר לעזאזל קבוע. מדינת ישראל חייבת לדעת להבחין בין ידיד אמיתי לבין אויב אידיאולוגי הלובש לעיתים שפה שמרנית.
שנית, אסור להעניק לגיטימציה לדמויות כאלה. לא פגישות, לא חיבוקים פומביים, לא התרפסות, ולא תיאור שלהן כקולות שיש להבין או להכיל. מי שמפיץ עלילות על יהודים, על ישראל או על חב"ד אינו ידיד ביקורתי אלא אדם המחדיר רעל אנטישמי אל לב השיח האמריקאי.
שלישית, ישראל צריכה לחזק במכוון את הגורמים האמריקאיים שבאמת ניצבים לצידה. יש בימין האמריקאי מחוקקים רציניים, אנשי תקשורת אחראים, מנהיגות נוצרית אוהדת ישראל, ארגונים יהודיים שמרניים ואנשי ציבור שאינם מוכנים לקבל דמוניזציה של ישראל ואינם מוכנים לקבל אנטישמיות עטופה בדגל אמריקאי. אותם צריך לחזק. בהם צריך להשקיע. מולם צריך לבנות שותפות עמוקה ואקטיבית.
רביעית, ישראל חייבת להיות נוכחת במרחבי ההשפעה החדשים. לא די בהודעות רשמיות ובדיפלומטיה קלאסית. אם הקרב על דעת הקהל האמריקאית מתרחש היום בפודקאסטים, ברשתות ובערוצי תוכן עצמאיים, ישראל צריכה לדעת לפעול דווקא שם. לא בסיסמאות ולא בתעמולה מגושמת, אלא באמצעות דוברים אמינים, חדים ומשכנעים, שמבינים את השפה הפוליטית והתרבותית של הציבור האמריקאי ויודעים להסביר מדוע הברית עם ישראל משרתת גם את אמריקה, ומדוע אנטישמיות איננה עמדה "אנטי ממסדית" אלא רעל ישן באריזה חדשה.
ויש כאן גם לקח עמוק יותר. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבנות את מפת הבריתות שלה על אשליות. יש מי שתומך בה מתוך הבנה אסטרטגית, ערכית ומוסרית. ויש מי שמשתמש בה כל עוד הדבר מועיל לו במאבקיו הפנימיים בתוך אמריקה, וברגע שהרוח משתנה הוא הופך אותה ואת היהודים למטרה. מדינה רצינית אינה מסתנוורת מחנופה רגעית. היא יודעת לזהות בזמן מי עומד לצידה באמת ומי רק מנצל אותה עד לרגע שבו יהיה משתלם יותר להסית נגדה.
זהו איננו איום תיאורטי. הוא כבר כאן. הוא חי ברשת, בשיח, בתודעה, ובאופן שבו דור חדש של אמריקאים לומד להבין את ישראל ואת היהודים. אם ישראל לא תפעל נכון, אם לא תדע לבודד את הקולות הללו, אם לא תחזק את שותפיה האמיתיים, ואם לא תבין שהזירה השתנתה, היא עלולה לגלות מאוחר מדי שהשוליים של אתמול הפכו במהירות למרכז של מחר.
מי שמספר לאמריקה שהיהודים שולטים בה, שישראל גוררת אותה למלחמות, ושהציונות היא מזימה משיחית, איננו בן ברית אלא אויב רעיוני. מול אויב כזה לא מתנצלים, לא מקרבים ולא מעלימים עין. מסמנים אותו, מבודדים אותו, ומחזקים את כל מי שנאבק בו. זהו המבחן של ישראל כעת. להבין שלא כל מי שמימין הוא איתנו, ולא כל מי שמדבר בשם אמריקה הוא ידיד ישראל. כי עלילות כאלה אינן נעצרות במילים. אם לא עוצרים אותן בזמן, הן הופכות לכוח, והשקר של היום נעשה למדיניות הרשמית והמרכזית של מחר.