איך למרות הטבח הקשה שעברנו, דם חיילינו הרבים שנשפך, טראמפ שדחף אותנו לאפשר הגירה מעזה ולהפוך אותה לריווירה - עדיין עולים קולות רשמיים המציעים למסור את המפתחות לעזה ב"יום שאחרי" לידי גורמים זרים ואף עוינים? וכיצד שורש הבעיה משליך גם על המענה להפצצות הקשות של חיזבאללה על תושבי הצפון?
קללת "הכיבוש משחית"
שורש העיוורון האסטרטגי נעוץ במנטרה אחת שהצליחה לחדור עמוק לתוך השיח הישראלי, הצבאי והתקשורתי, במשך עשרות שנים: "הכיבוש משחית". הסיסמה הזו שיתקה את הדרג המדיני גם בממשלות הימין, וגרמה לנו לפתח חרדה עמוקה מעצם הרעיון של אחיזה בשטח ושלטון צבאי. היא שכנעה אותנו שהדרך היחידה להישאר מוסריים היא לסגת, להתנתק ולעצום עיניים. אך המציאות הוכיחה לנו בדרך הקשה ביותר: לא הכיבוש משחית. ההפך הוא הנכון - חוסר הכיבוש הוא זה שמשחית.
הבריחה מהכרעה ומשליטה היא שהביאה עלינו שחיתות מוסרית כלפי אזרחינו - תושבי הדרום והצפון שחיים בחרדות במשך שנים רבות, אנשים רבים מכל רחבי הארץ שנרצחו בפיגועים אכזריים, וטבח אחד שעלה על הכל, וכלל זוועות קשות וחטופים רבים. זאת בנוסף לחיילינו שמוסרים את נפשם ונהרגים בכל סבב, אך ללא שום הכרעה לטווח הרחוק. ושחיקתם הנפשית במחסומים ביהודה ושומרון, מול אוכלוסייה אזרחית עוינת.
אני מבקש לשרטט את הקווים לחזון אחר ל"יום שאחרי", ובו תיקון מהותי המתנגד ל"ניהול הסכסוך", אלא מבקש לשים סוף למצב הטראגי בו מדינת ישראל נמצאת מאז הקמתה.
הפתרון מבוסס על שלושה יסודות מרכזיים: הבנת שפת האויב, הלקח ההיסטורי מהעולם, וחיבור לחזון היהודי. במאמר זה נתמקד בנושא הבנת האויב.
שפת המזרח התיכון
הטעות הגדולה של המערב, ושל ישראל בתוכו, היא הניסיון לדבר עם אויב דתי במונחים של הפסד כלכלי או פגיעה בחיי אדם. אנו סופרים גופות והרס תשתיות, ובטוחים שהאויב מורתע. עזה אמנם חרבה כפי שמעולם לא הייתה בסבבים הקודמים. אך כפי שמלמדים אותנו מזרחנים, בתפיסה האסלאמית הרדיקלית, המוות הוא כלי, והשאהיד הוא גיבור. אך האדמה? היא קודש. היא מטרת מלחמתו, וממילא בעיניו רק אובדן שטח נחשב הפסד צורב.
זאב ז'בוטינסקי, במאמרו המכונן "קיר הברזל", היטיב להגדיר זאת כבר לפני כמאה שנה: "הסכם מרצון איתם אינו אפשרי. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו לא תמורת אי־אלו מילים מתוקות וגם לא תמורת כריכים מזינים". לכן, כל דיבור על פתרון מדיני ללא גדיעת התקווה הזו הוא אשליה.
מבחינת חמאס וחיזבאללה, כל עוד הם שולטים בקרקע, הם ניצחו. הם הצליחו לפגוע בישראל באופן קשה, בלי ששילמו את המחיר היקר מכל. האלוף במיל' מוטי אלמוז ניסח זאת בחדות: "הדיון על ההתיישבות הוא לא משיחי... בצד השני יש חיות אדם... הם מקדשים את האדמה וערך חיי אדם זול מאוד עבורם. אנחנו צריכים לקחת להם שטח, רק ככה הם יבינו".
עד הליטני - הכרח ביטחוני
במקרה של לבנון, מעבר למכה הדתית לאויב באובדן האדמה, יש בריבונות עד נהר הליטני מכשול טופוגרפי קריטי, שיגן על תושבי הצפון מפני פלישה. לא לחינם בן גוריון, כתב עוד טרם הקמת המדינה: "קנה-המידה היחיד, שאנו יכולים לשים לנו לקו - הוא טבע הארץ וישובה... נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ" (בן גוריון, 'אנחנו ושכנינו'). ואכן חיים וייצמן ונחום סוקולוב דרשו, לקראת אישור המנדט הבריטי, שגבולה הצפוני של הארץ יגיע עד נהר הליטני. בוודאי שכדי לא לטבוע ב'בוץ הלבנוני' שטח זה צריך ישראלי לחלוטין, וללא תושבים לבנוניים שיהוו מקום מחסה לחיזבאללה.
אחרי הטבח הקשה והמזעזע שבוצע על ידי חמאס, קשה להעלות על הדעת מה היה קורה אם חיזבאללה, שכוחו ויכולותיו הצבאיות היו גדולות בערך פי 10 מיכולותיו של חמאס, היה מוציא לפועל את תכניתו לכיבוש הגליל. אסור לחזור לקונספציה ולאפשר היתכנות של קטסטרופה כזו.
יש אפשרות להפסיד לישראל?
באופן כללי, הגיע הזמן שמחליט להילחם נגד מדינת ישראל ידע שאין רק שתי אפשרויות - או שהוא כובש את ישראל ומשמיד אותה או שהוא יכול לחזור לנקודת הפתיחה, כדי להיערך לפעם הבאה בה יצא לתקיפה. צריכה להיות גם אפשרות שלישית - הוא באמת יכול להפסיד במלחמה ולאבד את השטח ממנו יצא למתקפה.
פרופ' יוג'ין קנטורוביץ', בדבריו בפני בית הנבחרים בארה"ב, כאשר צידד בהכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן, טען שיש להבחין בין כיבוש התקפי לכיבוש הגנתי. כאשר מדינה הותקפה, ובמסגרת המלחמה להגנת גבולותיה ולמען המשך שמירת ביטחונה, היא כבשה שטחים ממדינת האויב, מתבקש להכיר בריבונותה על שטח זה. "ללא אפשרות כזו, התוקפן לכאורה מבוטח מפני השלכות שליליות משמעותיות. התפשטות טריטוריאלית הופכת למשחק שבו אי אפשר להפסיד, כי תמיד התוקפנים ייצאו ללא פגע".
חוסר הכיבוש, אם כן, משחית את ההרתעה מול אויב דתי, ומעודד את הטבח הבא.
לא כל הזמנים שווים - יש דברים שהם נכונים מבחינה מוסרית, אך יש מניעה בינלאומית לבצע אותם. כיום, עם ממשל טראמפ האוהד, יש בפנינו הזדמנות היסטורית לעשות את הדבר הנכון ביטחונית ומוסרית, מתוך הבנת שפת האויב. אם לא ננצל את ההזדמנות, זו תהיה בכייה לדורות שחלילה עלולה לעלות לנו בדמים רבים.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה