יש רגעים בהיסטוריה שבהם אומות נבחנות לא לפי הנאומים שהן נושאות אלא לפי האומץ שהן מוכנות לגלות. אירופה של השנים האחרונות נכשלת שוב ושוב במבחן הזה.
בעוד ישראל וארצות הברית מתייצבות מול משטר האייתוללות באיראן ומנהלות מערכה שמטרתה לבלום אימפריית טרור אזורית המאיימת על העולם החופשי כולו, רוב מדינות אירופה בוחרות לעמוד מן הצד, לפרסם הודעות מודאגות ולקרוא לאיפוק.
אירופה אוהבת להציג את עצמה כמגדלור מוסרי של העולם. היא מטיפה על זכויות אדם, על משפט בינלאומי ועל אחריות גלובלית. אך ברגע האמת, כאשר נדרש אומץ אמיתי וכאשר נדרש כוח כדי להגן על הסדר הבינלאומי שהיא עצמה נהנית ממנו כבר שמונים שנה, אירופה נסוגה אל מאחורי מילים ריקות.
גם לאחר שאיראן מערערת את נתיבי השיט במזרח התיכון, גם לאחר שהיא מפעילה שלוחות טרור בכל רחבי האזור, וגם לאחר שאש איראנית הגיעה עד קפריסין שהיא חלק מהמרחב האירופי עצמו, רוב היבשת הסתפקה בתגובות דיפלומטיות חלולות. הצהרות היו. שיחות היו. דיונים היו. אך מעשה של ממש כמעט שלא נראה.
זה איננו רק כשל מדיני. זהו כשל מוסרי והיסטורי.
אירופה של היום מתנהגת כאילו שכחה לחלוטין כיצד נראתה אירופה של שנות הארבעים. היא שכחה כיצד מדינותיה נפלו אחת אחרי השנייה תחת כוח ברברי שלא ניתן היה לעצור אותו בנאומים. היא שכחה כיצד עריה נחרבו וכיצד מנהיגיה התחננו לעזרה מעבר לאוקיינוס. היא שכחה כיצד בסופו של דבר נדרשה אמריקה להיכנס למלחמה כדי להציל את היבשת מעצמה.
מתוך הזיכרון הזה הוקמה ברית נאטו. לא כדי לנהל כנסים. לא כדי לפרסם הודעות משותפות. נאטו נולדה מתוך ההבנה הפשוטה שלעולם החופשי יש אויבים אמיתיים, ושכאשר הם מתעצמים אין ברירה אלא להתמודד איתם בכוח.
והנה היום שוב עומד העולם החופשי מול ציר תוקפני. ציר שבו משתלבים האייתוללות בטהרן, האימפריאליזם של מוסקבה והשאיפות הגלובליות של בייג'ינג. אירופה מתמודדת בעצמה עם המלחמה באוקראינה ועם האיום הרוסי. דווקא משום כך היה אפשר לצפות ממנה להבין עד כמה החלשת איראן היא אינטרס אירופי ראשון במעלה.
איראן אינה רק בעיה ישראלית. היא מנוע של חוסר יציבות אזורי, ספקית נשק ומימון לשלוחות טרור, ושחקן שמערער את המערכת הבינלאומית שממנה נהנית אירופה יותר מכל יבשת אחרת. פגיעה משמעותית במשטר בטהרן היא מכה גם לציר הרוסי והסיני שמערער את הסדר העולמי. כל אסטרטג אירופי רציני אמור להבין זאת.
אבל אירופה של היום איננה מונהגת על ידי אסטרטגים. היא מונהגת על ידי פוליטיקאים שמפחדים יותר מהכותרת בעיתון של מחר מאשר מהאיום של מחרתיים.
הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן עמנואל מקרון וקיר סטרמר.
מקרון כבר שנים מציג את עצמו כמצביא אירופי מודרני. הוא אוהב לדבר על אירופה ריבונית, על עוצמה אסטרטגית ועל מנהיגות יבשתית. בנאומים שלו הוא נשמע לעיתים כאילו הוא היורש הישיר של שארל דה גול. אלא שבניגוד לדה גול, מקרון אינו מוכן לשלם את המחיר של מנהיגות אמיתית.
כאשר האיום האיראני מערער את המזרח התיכון ואת שוקי האנרגיה העולמיים, מקרון ממהר להוציא גינויים ולקרוא להרגעת הרוחות. הוא יודע לדבר על אחריות. הוא יודע לכנס פסגות. הוא יודע להצטלם כמנהיג אירופי. אבל כאשר מגיע הרגע שבו צרפת אמורה להוביל תגובה מערבית אמיתית נגד מקור הטרור, מקרון מעדיף להישאר בעולם ההצהרות.
הפער בין היומרה לבין המציאות מעולם לא היה גדול יותר. מקרון רוצה להיזכר כמנהיג אירופי גדול, אך הוא מתנהל כמו פוליטיקאי שמפחד להרגיז יותר מדי את הרחוב הפריזאי.
אך אפילו מקרון מתגמד מול התמונה העגומה שמספק קיר סטרמר בלונדון.
בריטניה של צ’רצ’יל הייתה פעם סמל לעמידה מול רודנות. בריטניה ידעה בעבר שמנהיגות פירושה לעמוד בחזית גם כאשר המחיר כבד. אך תחת הנהגתו של סטרמר נדמה כי בריטניה איבדה את הזיכרון ההיסטורי שלה.
במקום להנהיג את העולם החופשי יחד עם ארצות הברית, סטרמר נשמע כמו מנהל משבר כלכלי קטן. הדאגה המרכזית שלו היא כיצד לשמור על יציבות מחירי האנרגיה וכיצד לא להיגרר לעימות רחב מדי. זה אולי נשמע אחראי במסיבת עיתונאים, אך זה נשמע עלוב מאוד כאשר מבינים את גודל האיום.
מנהיג של מעצמה אינו יכול לדבר כמו פרשן זהיר. מנהיג אמיתי צריך להבין שלפעמים דווקא הימנעות מפעולה היא הדרך הבטוחה ביותר להזמין מלחמה גדולה יותר.
ההיסטוריה לא זוכרת מנהיגים שניסו להרגיע כל משבר באמצעות הצהרות. היא זוכרת את מי שידעו לזהות רגעים שבהם צריך להכריע.
אם איראן תמשיך להתעצם, אם שלוחותיה ימשיכו לערער את האזור ואם האיום על המערב יעמיק, חלק מהאחריות לכך ייפול גם על ההנהגה האירופית של ימינו. לא מפני שהיא יצרה את האיום אלא מפני שהיא בחרה לעמוד בצד בזמן שאחרים נלחמים עבורה.
ישראל וארצות הברית אינן נלחמות רק על עצמן. הן מתמודדות עם משטר טרור שמאיים על נתיבי האנרגיה של העולם, על מדינות ערב המתונות, על הקהילות היהודיות במערב ועל עצם הסדר הבינלאומי שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה.
אירופה נהנית מהסדר הזה יותר מכל יבשת אחרת. אך כאשר מגיע רגע האמת היא מחפשת מישהו אחר שיגן עליו במקומה.
כך בדיוק מתחילות שקיעות של ציוויליזציות. לא ברעש גדול אלא בהתרגלות איטית לרפיסות.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים