סמנכ"לית "יוזמת המאה", הח"כית לשעבר והמשפטנית תהלה פרידמן, מתארחת בפודקאסט "חוקה רזה" של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי לדיון נוקב על עתיד המבנה החוקתי של ישראל.

פרידמן, המזוהה עם המרכז הפוליטי אך נטועה עמוק בעולם הערכי של הציונות הדתית, פותחת בהדיפת הסטיגמה על ה"מרכז" כחלל ריק או כפשרה שהיא "פרווה". עבורה, המרכז הוא המחויבות הכפולה והעמוקה ביותר לשני עמודי התווך של הקיום הישראלי.

"הנקודה של מרכז זה מחויבות כפולה. אם מקובל לומר שבישראל יש שני מחנות - אני כופרת בזה - צד אחד שבראש התורן שלו עומד הסיפור של מדינה יהודית, וצד שני שמניף את דגל הדמוקרטיה הליברלית; מרכז זו המחויבות הכפולה למדינה שהיא גם יהודית, לא רק דמוגרפית, ושהיא גם דמוקרטיה ליברלית, ולא רק הרוב קובע", מבהירה פרידמן.

השיחה צוללת במהירות אל לב הסערה החוקתית. מול הטענות השמרניות על אקטיביזם שיפוטי ודילול כוחו של הבוחר, פרידמן מציעה מבט הפוך: המתח בין בג"ץ לממשלה אינו תקלה שיש לתקן באמצעות "הכרעה" סופית, אלא מנגנון חיוני לבריאות הדמוקרטיה. "אני לגמרי מסכימה שזה ויכוח משמעותי, ואני לגמרי חולקת על זה שנכון וכדאי לקחת צד במובן של האם הכוח צריך להיות בידי בית משפט או הממשלה", היא אומרת ומדגישה כי המונח "דיאלוג חוקתי" אינו מילת גנאי. "אני חושבת שדיאלוג חוקתי הוא דבר טוב. מתח הוא דבר טוב. זה הרעיון שיש את ה'דמוס' - הרוב, ויש את הפרט וזכויות הפרט והגבלות הכוח. בוא ניתן לכל מוסד לייצר מתח תמידי. המחשבה שצריך להכריע אותו היא מחשבה רעה".

פרידמן משתמשת בדוגמה של העיר ירושלים כדי להמחיש את סכנת הניצחון המוחלט של קבוצה אחת. היא מתארת עיר שבה הציבור הליברלי נדחק, והתוצאה היא קריסה סוציו-אקונומית שמותירה את העיר "מונשמת מלאכותית" על ידי תקציבי המדינה. "חס ושלום שצד אחד ינצח את השני באופן מובהק - זה אסון למדינת ישראל. סכסוך חוקתי הוא פתרון".

אחת הנקודות המרתקות בראיון היא ההשוואה המפתיעה בין ישראל לאיראן, דווקא בימים של עימות צבאי. פרידמן טוענת כי עוצמתה של ישראל נובעת מהשילוב בין זהות לאומית חזקה לבין חופש ליברלי, בעוד איראן, למרות יכולותיה המדעיות, נותרת "אריה של נייר" בשל היעדר החופש. "ליברליזם נתפס כחולשה? לא נכון, הוא כוח. מדינה כמו איראן, שבה יש ציבור עצום שלא מזדהה עם השלטון וזה הולך מאוד בכוח - היא חדירה ביטחונית. בתרבות שאין בה חופש, ושאתה צריך ליישר קו, אנשים פוחדים לדווח על תקלות".

עבור פרידמן, הליברליזם אינו "פרוגרסיביות" המאיימת על היהדות, אלא המשך ישיר של ערכיה העמוקים ביותר. "כל רעיון צלם האלוהים הוא היסוד של ההומניזם והליברליזם. התפיסה שבני האדם הם שווים - היסוד שלה הוא מאוד יהודי. גם היסוד של בחירה - אני רוצה להאמין שרוב האנשים הדתיים לא חושבים שנכון שהמדינה תאכוף את חוקי ההלכה. כשאני מקיימת מצווה אני אומרת 'ברוך אתה השם', לא 'ברוכה ממשלת ישראל'".

הביקורת של פרידמן אינה פוסחת על המוסד בו שירתה - הכנסת. היא מתארת רשות מחוקקת שאיבדה את עצמאותה לטובת הממשלה והפכה לבימת תיאטרון עבור הרשתות החברתיות. "אין כנסת בישראל, לתחושתי. היא עושה המון רעש - אבל הכנסת נשלטת לגמרי על ידי הממשלה. פעם היה שיתוף פעולה בין אופוזיציה לקואליציה בנושאים חברתיים. היום האתוס הוא 'לא לתת להם הישג'". היא מציינת כי המצלמות בוועדות, שנועדו להגביר שקיפות, הפכו לכלי לייצור חומר לרשתות במקום דיון ענייני. "זה טרלול. המטרה של ה'שואו' הזה היא להוציא סרטון, ובסוף התוצאה היא שאין דיון".

את פתרון המשבר הנוכחי רואה פרידמן בהקמת "ברית ציונית" - מהלך שיגדיר מחדש את המפה הפוליטית לא על פי גושי "ימין-שמאל" המסורתיים, אלא סביב ציר של מחויבות לקיום המדינה כיהודית ודמוקרטית. "אנחנו צריכים לקחת את הכוחות הציוניים בכנסת ולהפוך את הציונות לזהות פוליטית קואליציונית," היא מציעה. לטענתה, המרחק הערכי בין חברי כנסת מהציונות הדתית לבין אנשי המרכז הליברלי קטן בהרבה מהמרחק שבין הכוחות הציוניים לשותפיהם הלא-ציוניים בקצוות.

"אנחנו קצת מזכירים בני זוג שהמחבלים עומדים בדלת, אבל הם צריכים לגמור את המריבה שהם היו בה קודם", היא מסכמת במטאפורה. "בסיטואציה שהיא ממש קיומית - ביטחונית, כלכלית ומדינית - אנחנו צריכים להיות מוכנים לתת צ'אנס לנסות להסכים על סוגיות שבמחלוקת ולא לפרק את המדינה עליהן. המשך 'עסקים כרגיל' בסיטואציה הנוכחית לא יוכל לקדם את הביטחון האישי או את הגיוס. בשביל לקדם את הדברים הגדולים נצטרך שיתוף פעולה, ולא נוכל לעשות אחרת. זה הדבר הכי חשוב שיש".