הרב דוד תורג'מן, ראש ישיבת דימונה ורב הגרעין התורני בעיר, התארח בפודקאסט של ערוץ 7 ושיתף על ההתמודדות עם אובדן שבעה בוגרים, מהישיבה התיכונית ומהישיבה הגבוהה, ובהם אורי שני, ישי סלוטקי, מעוז מורל, גלעד ניצן, שמעון אסולין, עמיחי ונינו ועמיחי וייצן.
"כשחז"ל אמרו 'ומתלמידי יותר מכולם' לא העליתי בדעתי שזה יהיה אחרי המלחמה עם כל מה שיבוא בעקבותיה".
החוויה האישית והחינוכית של הרב התעצמה במיוחד במפגשים עם תלמידים ולוחמים. הוא סיפר על מפגש עם תלמיד לשעבר בבית העלמין בשבעה של אורי שני. "התחבקנו ארוכות וקיבלתי את השיעור של החיים שלי. הרגשתי שאני האוזן הקשבת הראשונה שהוא פוגש. הוא אומר לי: 'הרב, אני לא יודע איך אני חי. הייתי הראשון מהצוות שהגיע לבארי. יומיים שלמים רק עבדנו והכדורים שרקו. שמעתי על אורי שני והייתי חייב לתפקד".
הוא התייחס לדמויות של התלמידים שנפלו ותיאר את אופיים הייחודי. "עד שעמיחי ונינו לא נפל, לא הכרנו אותו, עד היום אני לומד מההיגדים שהוא כתב. לא ידענו שהוא כותב. אתה נזכר בחיוך של גלעד ניצן או בחוצפה של מעוז מורל, או בשקט של שמעון אסולין, אתה לא יכול שלא להתגעגע לזה. הזיכרון נשאר צרוב, אנחנו חלק ממשפחה גדולה שהחליטה לשמור על המדינה ולהקים את התורה עם כל הכוח".
הוא מספר על המפגש האחרון עם אורי שני. "אורי היה אידיאליסט, מוצק, יודע את מה שלפניו, אדם בעל בהירות פנימית ותחושת שליחות עמוקה". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגיע אורי במיוחד לדימונה כדי להיפרד ולקבל ברכה לקראת השנה החדשה. "הוא אמר לאשתו: אני נוסע לדימונה, להגיד שנה טובה לרב". במהלך הפגישה ביניהם שיתף אורי בתחושותיו לגבי מצבו של הצבא. "הרב, אני עוזב, אין לי עם מי לדבר בצבא, הצבא לא מוכן למלחמה". הרב תיאר כיצד ניסה לחזק אותו ולעודדו לפעול מתוך אחריות ואמונה בכוחותיו. "אמרתי לו: אורי, אתה תעשה אותו מוכן, יש לך כוחות, אל תפחד. בדיבור הזה נפרדנו. הוא היה יהודי שחשב להפוך את העולם".
הרב תורג'מן הדגיש כי לצד הכאב, מתגלה גם עומק רוחני חדש. "המוות הזה הוא לא מדכא, הוא מצמיח כוחות, ככה אני מרגיש על עצמי, ואני מרגיש את זה גם על הדור הבא, יש הצמחה של כוחות. יש סלוטקי לקח את האקדח ורץ עם אחיו מבאר שבע לעלומים כדי להציל את עם ישראל, זו נבואה".
בחלק נרחב מהריאיון שיתף הרב דוד תורג'מן, אז תלמיד ישיבת הכותל, מזיכרונותיו מקרב סולטן יעקב, ותיאר את רגעי הסכנה וההתמודדות בשטח. "יש עד סולטן יעקב ויש מסולטן יעקב. הטנק נפגע. פתאום קיבלנו החלטות כאלה הזויות לעלות דווקא על ההר והסורים מזהים אותך ויורים טילים והכל עובר לידך כאילו לא היה. זה רק אתה וריבונו של עולם", והוסיף כי תחושת הסכנה הייתה מוחשית ומתמשכת לאורך שעות רבות. "בשלב מסויים היה שקט, הבנו שיש הפסקת אש. יצאנו החוצה מהמחבוא וזיהינו במרחק גדול את כוחותינו. צעקנו: 'אנחנו צה"ל, ישראל', אך כלום, שום דבר, הם לא שומעים".
בשלב זה נזכר בסיפור שקרא בילדותו, והחליט להשתמש בציצית כסימן זיהוי. "הוצאתי את הטלית הקטן שלי, קשרתי אותה והנפתי". הוא תיאר את רגעי המתח כאשר הכוחות ממול התלבטו כיצד לפעול. "הבנו שהם חושבים שזה דגל לבן. האם לקחת שבויים, או פשוט לירות בהם", עד שלבסוף זוהה הסימן והאירוע הסתיים בהצלתם. "אחד החבר'ה שם למד פעם בישיבה וזיהה את החוטים של הציצית. הורדתי גם את הכובע של הטנקיסט כדי שיראו את הכיפה הכחולה שלי".
הרב הוסיף כי שנים לאחר מכן התבררה לו משמעות עמוקה יותר למעשה, כאשר פגש אדם שסיפר כי היה בין החיילים שראו את הציצית. "אני רציתי להרוג אותך, עד שאליעזר אבני, לימים ממתכנני החורבה, אמר: זו ציצית". לדבריו, החל להבין את המשמעות הרוחנית של האירוע, וקישר זאת לילדותו בדימונה, כאשר למרות קשיים ולחצים חברתיים המשיך להקפיד על לבישת ציצית. "החבר'ה רדפו אחרי, משכו לי בציצית וגנבו לי את הכיפה. החינוך המפאיניקי של פעם היה 'דרוס כל דוס'. היום זה מהפך. אולי בגלל זה הקדוש ברוך ריחם עלי כשהיינו בטנק".
הרב דוד תורג'מן שיתף בריאיון גם על תחילת דרכו הרוחנית והדגיש את הרגעים המכוננים בילדותו שהובילו אותו לעולם הישיבות. נקודת המפנה התרחשה כבר בגיל צעיר, כאשר במהלך חופש גדול בדימונה פגש אברך צעיר שהגיע לאזור כדי לקרב ילדים לפעילות תורנית. "הגיע אברך צעיר עם כובע ושאל אותי איפה אבא". אותו אברך המתין לאביו והציע לו להצטרף לקייטנה תורנית. "הוא אמר לי: אנחנו עושים קייטנה בכפר מימון. אותו אברך היה מורי ורבי הרב יעקב אריאל".
הרב דוד תורג'מן הדגיש בריאיון את מקומה המרכזי של תנועת בני עקיבא בעיצוב דרכו הרוחנית והחינוכית. הרב תורג'מן מספר כיצד הרב יעקב אריאל השיב לאחד הר"מים החרדים בכפר מימון שביקר אותם על כך שהם בבני עקיבא. "אם תורג'י ילך לישיבה, זה לא יהיה בזכותך, זה יהיה בזכות בני עקיבא", אמר הרב אריאל. הרב תיאר את בני עקיבא כתנועה שפעלה מתוך אידיאליזם, פשטות ותמימות, והצליחה לחבר צעירים לעולם של תורה, התיישבות ושליחות. "צריך להכיר טובה לתנועת התשובה הגדולה הזאת. לא הייתה ולא תהיה תנועת תשובה כזאת גדולה וענקית. כשחזרתי להיות רב בדימונה, אמר לי ר' אברום: תשמור על בני עקיבא, מי שילך לבני עקיבא ילך לישיבה".
הרב תורג'מן סיפר על תחילת הדרך בשליחות בדימונה. "אמרתי בזמנו למורי ורבי הרב יצחק לוי: עד מתי אנחנו נתנחל רק בסבסטיה? בוא נעשה צעדה מדימונה לירוחם ונראה לעולם שפה צריך להתיישב, עם המחשבות הגדולות האלו גדלנו. כשהלכתי לדימונה, באתי למורי ורבי הרב אביגדור נבנצל ואמרתי לו: אבל אני לא יודע להורות, ענה לי הרב: 'יש לך את מספר הטלפון שלי'. עד היום אני אומר למורי ורבי הרב יעקב כץ: 'הילדים הם של הרב, אני הלכתי לדימונה והרב התפלל על הילדים', זה היה הסיכום בינינו".
בהתייחס לשאלה כיצד ניתן להתחבר לעם ישראל, הציג הרב דוד תורג'מן תפיסה רחבה ומעמיקה המבוססת על חיים משותפים, ענווה ואמון בתהליך. "צריך פשוט לבוא. פשוט להיות. לא על מנת, ולא לשנות". לדבריו עצם הנוכחות - המגורים, השגרה והשותפות היומיומית - מהווה בסיס לכל חיבור אמיתי. הרב הסביר כי הגרעינים התורניים לא הגיעו מתוך רצון "להשפיע" במובן החיצוני, אלא מתוך בחירה להיות חלק מהחיים המקומיים. "הרעיון היה: אתה בא לגור", ומתוך כך נוצר קשר טבעי עם הציבור.
הרב הדגיש כי אחת הטעויות היא למדוד הצלחה באופן מיידי או כמותי. "אנחנו לא באים עם סטופר: כמה חזרו בתשובה וכמה שומרים שבת. ברוך השם יש תנועה גדולה של שמירת שבת, שיעורי תורה בדימונה ואפילו כולל פנסיונרים. אתה יודע כמה לומדי דף יומי יש בדימונה? כשהגעתי היה שיעור אחד בשבת של הרב אלמליח, כיום זה לא יאומן. מדובר בתהליך ארוך שנבנה בהדרגה, יש 20 רבני קהילות בדימונה שהם בוגרי הישיבה. אצלנו מי שמכוון לסברה של תוספות מביא בקבוק ערק".
בהתייחסותו לנושא הזהות והמסורת הספרדית, הרחיב הרב דוד תורג'מן אודות החיבור העמוק לחכמי ספרד. "אני מרוקאי ואבי גדל אצל הבבא סאלי. בבא חאקי סידר חופה וקידושין להורים שלי. בבא חאקי היה מגיע אלינו הביתה לעצרות בחירות כדי להצביע ב'. כשאתה צולל בכתובים אתה רואה את הכמיהה של אבותינו לארץ ישראל. רק לאחרונה נחשפתי לסיפור שאחד בכפר במרוקו רצה לעלות ארצה ואשתו לא רצתה, בבא סאלי אמר לו: תכתוב גט. זה זרם בדם".
הרב הסביר כי החיבור בין המסורת הספרדית לבין עולם התורה הישיבתי אינו מהלך מלאכותי אלא תהליך אורגני, "אצלנו בישיבה שרים פיוטים וגם כל ספרדי שר 'קה אכסוף'. הבעיה שלנו שלא הקמנו מכון שילמד איך לפייט. כשאני עולה חזן אני משלב את הכל. בימים נוראים וותיקין ספרדי והיותר מאוחר אשכנזי, אני זוכה לשמש חזן בשניהם.
מי ששמע את ר' יעקב כץ במוסף של ראש השנה לא יכול אחרת. התפילה המרוקאית קיבלה משקל אחר. כשלמדנו בכותל היינו שומעים גם את הרב שלום כהן בימים נוראים, הרב כהן והרב יעקב כץ זה אותו דבר - הדמעות מדברות ואפשר לחתוך את האוויר, אתה מרגיש שזה אותו עולם. הקב"ה עושה משהו גדול בערבוביא. האמירה הרוחנית היא אחדות ישראל - משהו גדול קורה ויתן את אותותיו. הילדים שלי בקיאים ב'יגל יעקב' ובפתח תקווה אצל הסבא השני שמעו את הניגונים מפולין".
הרב תורג'מן התייחס לשנים שקדמו לאחדות המתוארת. "שילמנו על כך מחיר. אמר לי ראש ישיבה חשוב: הרב נריה טעה ששלח תלמידים ספרדים לישיבות אשכנזיות. אמרתי לו: "הלכנו לישיבה ונשארנו בתור ילדים בן 12 בראש השנה אצל הרב אריאל ולא הבנו כלום מה רוצים מאיתנו אבל לראשונה בחיי ראיתי תפילה קצת אחרת, ישיבתית, ואת המיזוג הזה הצלחנו לעשות, שהתפילות בבתי הכנסת יהיו יותר ישיבתיות והמוקד זה לא המכירות אלא הדמעות שהחזן מרשה לעצמו לעשות בתפילה. הסינתזה הזו הולכת וכובשת, במיוחד אצל הצעירים".
בהתייחס לשאלה מדוע הציונות הדתית אינה מצליחה לכבוש את הציבור הספרדי במישור הציבורי־פוליטי, השיב הרב דוד תורג'מן "כי אנחנו צדיקים, מה השאלה? כי אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו עוסקים בעיקר העיקרים, אנחנו מוסרים את נפשנו כפשוטו בשדה הקרב במלחמה, ויותר מכפשוטו, אנחנו מוסרים את נפשנו בשדה החינוך, בערבוביא עם עם ישראל ומשלמים מחירים גדולים. האם שווה? בוודאי, מי גידל את עם ישראל והביא לו את התורה הגדולה? עד לפני דור רוב ראשי הכוללים החרדים למדו בישיבות תיכוניות כמו המדרשייה. אף פעם לא שמענו את הרב נריה אומר: 'בזכותנו', עושים לשם שמיים, זה התפקיד שלנו".
לקראת סיום הריאיון התייחס הרב גם למשפחתו ולילדיו, ובהם הזמר עקיבא והזמרת רוחמה בן יוסף. "ברוך השם זכינו הרבנית שלי ואני להעמיד 11 ילדים טובים ומתוקים, כל אחד בתחום שלו, אני מקנא בהם".
הרב דוד תורג'מן שיתף גם בסיפור אישי הממחיש את הפער בין השפעה חינוכית עמוקה לבין השפעה ציבורית רחבה, דרך מפגש עם חבריו הרב ברוך וידר ואבי רט. במהלך נסיעה משותפת לאזכרת החבר אריה שטראוס הי"ד השמיע הנהג אבי רט שיר של בנו עקיבא. הוא תיאר כי הרב וידר הבחין במספר הצפיות על השיר ושאל לפשר הדבר, "הרב וידר הסתכל וראה את המספר שתי מיליון. אז הוא שאל: מה זה השתי מיליון שכתוב למטה?", ואבי רט השיב לו כי מדובר במספר הצפיות.
הרב תורג'מן תיאר את התדהמה לנוכח ההיקף הרחב של החשיפה, ואת ההשוואה שעלתה מתוך הדברים, כאשר אבי רט אמר, "אתם תיתנו שיעור ועוד שיעור. אולי אחרי 120 תגיעו לחצי מהמספר".
עם זאת, הרב הדגיש כי השיח עם בנו בעקבות אותו אירוע חידד את נקודת האיזון הנכונה בעיניו. "עקיבא אמר לי: אתה יודע שזה לא נכון, אתה יודע ששיעור אחד שלך לעשרה תלמידים הוא הרבה יותר עמוק ומטביע חותם. שמחתי על התשובה הזו כי אבנים שחקו מים, תורה בונה בניינים של אמונה יותר משיר שהוא חשוב ומעורר, מטרתו להקים את המדרגה הבאה. אני שמח בילדי. מי בתורה שלו, מי בפוסטים שלו, ומי במוזיקה שלו".
הרב הוסיף כי הוא בוחר להישאר בראש ובראשונה בתפקיד האב ולא להחליף את מקומם של מורי הדרך המקצועיים, "אני מעדיף להישאר אבא", אך הבהיר כי הקשר, השיח והליווי קיימים. "אני לא מקנא בניסיונות של עקיבא".
לדבריו, עצם העובדה שהמוזיקה האמונית הפכה לנחלת הכלל מבטאת שינוי עמוק בדור. "לפני שנים עמדה רוחמה, יוצרת צעירה ואמרה: אני שרה רק בפני נשים, כמה בליסטראות היא חטפה, היו לחצים מהשמאל. פעם היה רק צמד רעים עם 'מי האיש החפץ חיים', היום זה המיינסטרים, זה דור של גאולה, אנחנו בתוך הגאולה".